שורשים רקובים: היסודות המשותפים של ארגוני השמאל והימין הקיצוני

אבל לא הכל ורוד אצלנו: השבוע ראינו שישראל איננה מושלמת. בסרטון חתונת השנאה של חברי החשודים בביצוע הפיגוע בדומא, ראינו ישראלים שאינם מבינים כי מחיר החירות הוא עול האחריות הלאומית, ונחשפנו לקיומה של תופעה מכוערת של אנשים שבשם היהדות מקדשים עבודה זרה, שנאה וטרור רצחני. אותם אנשים הם האנטיתזה של גבורה יהודית. הם עוכרי העם.
 

אומנם הסרטון אינו מהווה ראיה המצביעה על מידת האשמה של החשודים בפיגוע, אך הוא מסמך חשוב שחושף מציאות עגומה שבה יש קני תמיכה בטרור של יהודים. סרטון השנאה מעורר שאלות קשות שהגיע הזמן לתת עליהן את הדעת.
 

קודם כל לגבי באי החתונה ותומכיהם, המאשימים את השב"כ בעינויים, ונותנים יחס סלחני ואף גרוע מזה לחשודים ברצח טרוריסטי. איך אנחנו אמורים להתייחס לציבור - יהיה גודלו אשר יהיה - שמסרב להבין כי לרשויות המדינה שמסורות לה, אין כוונות זדון? איך עלינו להתייחס לאלה שלא מהססים להטיל רפש בפרהסיה על חוקרים, על פוליטיקאים, על רבנים ועל אנשי ציבור בלי לספור עד עשר?
 

ברמה המוסרית, אלה המטילים רפש בקלות הם שווי ערך לאנשי שמאל אנטי־ציוניים, משוברים שתיקה ומדומיו, שמוציאים דיבתה של ישראל בעולם. אלה וגם אלה עוינים את הציונות, משתמשים ברטוריקה אנטי־יהודית כדי לפגוע במדינת היהודים, ומוציאים את דיבתה של ישראל באישומי סרק של ביצוע עינויים, באופן שלא היו מעלים על דעתם לעשות כלפי מדינה אחרת. אלה וגם אלה מקדמים מטרה אנטי־יהודית של חיסול מדינת ישראל.
 

נכון הדבר ששוברים שתיקה וחבר מרעיו ממומנים על ידי ממשלות זרות, ומפיצים את דיבתם נגד ישראל בשדות זרים. המטרה הברורה שלהם היא לתרגם את האקלים האנטישמי ההולך ומסלים בעולם המערבי למדיניות אנטישמית של אירופה ושל ארה"ב. תכלית המדיניות הזאת היא חיסול מדינת ישראל. שכן, לדידם, היא ישות בלתי לגיטימית. היות שהם סבורים כי הצדק עמם, אנשי שוברים שתיקה ודומיהם רואים בעצמם גיבורים בזמן שהם פוגעים בישראל.

בין אותם אנשי הימין, שמפגינים מחוץ לביתו של ראש השב"כ ומאדירים את החשודים בטרור, אין סוכנים של ממשלות זרות. אותם אנשים אינם מפנים את מסריהם הזדוניים האנטי־ישראליים והאנטי־יהודיים לעבר רוג'ר ווטרס וג'ון קרי. הם אינם מעודדים את אירופה להטיל חרמות על ישראל ואינם מצדיקים טרור ערבי. 
 

אבל יחד עם זאת, אותם אנשים צמחו מאותו שורש רקוב של שנאה עצמית, משיחיות, והיעדר הפנמה אמיתית של ההבדל בין טוב לרע, בין אמת לבין שקר, בין חלומות בהקיץ לבין המציאות. כמו חברי שוברים שתיקה, גם תומכי הישראלים החשודים בטרור מאמינים שהם גיבורים ושהצדק עמם. על כן, שני הענפים צריכים להיות מוקעים ומוקצים באותה מידה. אי אפשר לסבול לא את אלה ולא את אלה.
 

האם ההתארגנות הטרוריסטית היהודית שהולכת ונחשפת לנגד עינינו שונה מטרור אסלאמי?  ברור כי יש שני הבדלים עיקריים ביניהם. 

ראשית: המספרים. הטרור היהודי הוא עדיין תופעה קטנה. ביחס לגודל האוכלוסייה, יש מעט מאוד יהודים המרימים יד נגד חפים מפשע כדי לקדם יעד פוליטי כגון הריסת ישראל. מצד שני, יש הרבה מאוד מוסלמים בארץ המבקשים להשתמש בטרור כדי להשמיד את ישראל. מדובר בהבדל בין עשרות בודדות לבין עשרות אלפים.
 

גם התמיכה החברתית שלה זוכים המחבלים היהודים זניחה לעומת התמיכה שמקבלים המחבלים המוסלמים. היות שהמחבלים היהודים שונאים את ראשי הציבור הדתי־לאומי יותר מכל המנהיגים האחרים בישראל, ברור כי אין להם תמיכה ממסדית בשום זירה ומגזר. לעומת זאת, המחבלים הפלסטינים זוכים לתמיכה מכל המוסדות של הרשות הפלסטינית. הם אינם תופעה שולית, אלא מיינסטרים. רצח יהודים נתפס בקרבם כמעשה גבורה. 
 

בעוד השבוע כל הנהגת הציונות הדתית עמדה בשורה אחת עם מנהיגי השמאל, גינתה את הרוקדים בחתונת השנאה ונתנה גיבוי מלא לשב"כ למגר את הטרור היהודי; בדף הפייסבוק של פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן, פרסמו דברי הלל לטרוריסטים שביצעו את הפיגוע בשער יפו.
 

אשר למחבלים עצמם, גם הפלסטינים וגם היהודים מאמינים בתורות גזעניות המתירות ואף מעודדות רצח חפים מפשע. גם המלחמה נגדם דומה: בשני המקרים על גורמי החקירה והאכיפה להבדיל בין המחבלים לבין החברות שבהן הם פועלים. בשני המקרים, המחבלים עצמם הם מיעוט קטן בתוך חברה רחבה הרבה יותר. על כן, על השב"כ, על המשטרה ועל צה"ל מוטלת אחריות ומעמסה כבדה של סיכול וחקירת טרור, תוך כיבוד זכויות האזרח של הכלל.
 

14 שנה לפני שבני משפחת דוואבשה נשרפו למוות, פרקליטות המדינה חזרה בה מכל האישומים נגד חברי אי"ל - ארגון הטרור הפיקטיבי שהקמתו בוימה על ידי סוכן שב"כ, אבישי רביב, כדי להכפיש את הציבור הדתי־לאומי. יש להניח כי אילולא הפעלתם של סוכנים פרובוקטורים בשנות ה־90, היה הרבה יותר קל לשב"כ לפרק כיום תאי טרור יהודיים ולסכל פיגועים. 
 

גם הנמהרות והדורסנות שבהן פועלים קציני צה"ל ואנשי הפרקליטות נגד פעילי ימין לא אלימים ולא אנטי־ציוניים, גורמות לאזרחים שומרי חוק להאמין לטרוניות של איתמר בן גביר. ההכפשות הללו מביאות אנשים נורמטיביים להתכחש לנזק בל ישוער שבן גביר גורם לשמה הטוב של המדינה, דרך ההאשמות השקריות שלו בגין עינויים.
 

העובדה שקיים רקע של אפליה קשה של שלטונות החוק נגד הציבור הדתי, לא מבטלת את המציאות שלפיה יש חשד סביר שהחשודים בביצוע הפיגוע בדומא אכן ביצעו אותו. העובדה שיש קצינים ופרקליטים המבקשים לפגוע בשם הטוב של ציבור שלם, לא מצדיקה את האמונה בפסילת החשדות נגד צאצאי הציבור הזה. זה לגיטימי לא להסתפק בחשדות, בהטפות ובהדלפות כדי לחרוץ את דינם של החשודים בטרור וברצח. 
 

אבל לצד זה, יש להפנים את העובדה שיש התארגנויות של אנשים בשולי המחנה, שמאמינים שיש להרוס את ישראל ושתומכים בטרור ככלי המשרת מטרה זאת. ובדיוק כמו שהציבור דורש להפעיל יד קשה נגד מחבלים ערבים ושולחיהם, כך על הציבוריות הישראלית לגבות את שלטונות המדינה ברדיפתם אחרי מחבלים יהודים ושולחיהם.
 

סמדר הרן הקימה את עצמה מהתופת כי היא כנראה מבינה את האמת הפשוטה: לעם היהודי יש מדינה אחת. על כן, לא משנה מקור האיבה וטיבה, כל גורם המבקש לפגוע בישראל צריך לקבל יחס של אויב, כפי שקיבל סוף־סוף סמיר קונטאר.