יום בחיים

פעם בשנה הודף אותי חג המולד בתנופה עזה מההוויה האמריקאית. כמהגר שגנב את הגבול אני נבעט מישבני, ממריא לטיסה תלולת מסלול מעל יערות הצפון העבותים, בתי העץ הכפריים המקושטים בשרשרות ארוכות של אורות צבעוניים, חולף מעל מזחלות פלסטיק הנטועות בשלג ונגררות על ידי צבאים מחויכים ומגוחכים בפשטנותם האנטומית ונכנס למסלול המקיף את חיי ברום שיוט נמוך, אך מחוץ לתחום ולכוח המשיכה, ותוהה כיצד אחרי שנים כה רבות במחיצת הגויים לא למדתי לחיות עם האנשים הנחמדים הללו הסוגדים לישו ומניחים לילדיהם להאמין בסנטה קלאוס עד שאלה מתעוררים בבעתה בוקר אחד ומגלים כי סובבו אותם בכחש. לא הכל כאן מסביר פנים, מרגיע וקל לעיכול, אך אם לא מתעמקים מדי בשורשיהם ובהיסטוריה שלהם, החגים האמריקאיים נעימים לבריות ואינם מהלכים אימים על מי שאינם חוגגים אותם. כולם חוץ מחג המולד.

אולי משום שחג המולד, כמו דברים רבים אחרים באמריקה, נקבר במרוצת השנים תחת מסחור אגרסיבי בוטה; משום שהוא מרצד ומהבהב בתודעה זמן רב מדי שבו אנו נקראים לזכור את יקירינו ואת יקיריהם ולהרעיף עליהם מתנות יקרות ומקוריות שרף המחיר שלהן מאמיר מדי שנה; משום שהמערכת השיווקית כולה, מפרסומות בטלוויזיה, דרך עיתונים, מגזינים והאינטרנט, ועד כמות בלתי סבירה של קטלוגים הגודשת להתפקע את תיבות הדואר הגדולות זמן רב לפני בוא החג; ובעיקר מכיוון שזה החג הנוצרי בגרסתו הבוטה ביותר המנקר בתודעה שלנו במעשה רמייה מתוחכם המסתיר מעינינו הקטנות והמרצדות במשובה אכזרית את העובדה שהוא חוגג את הולדתו ואת מותו של ישו, ואת הציפייה לשובו. איך שלא הופכים את זה, ולא משנה כמה פעמים יעניק לנו הוותיקן פטור מאחריות שילוחית היסטורית לצליבתו של המושיע, המטרה עדיין מונחת על גבנו. או כך לפחות אני מרגיש.

יש לא מעט קנאה בהתלהבות, בנאמנות, בשמחה האותנטית ובקפדנות שבה האמריקאים מציינים את בכיר חגיהם. אותה התרגשות פטריוטית ופגאנית שבה הם מורידים את הקישוטים מעליית הגג, קונים את עץ האשוח היפה והזקור ביותר, קושרים אותו לגג המכונית, מקשטים אותו במלאכים קטנים בוורוד ובכדורי פלסטיק מחופשים לבדולח, מקיפים את הבית באורות מהבהבים ותולים זרים חגיגיים על דלת הכניסה. אלה אותם אנשים שבכל כנס - פוליטי או אחר - שבו לא יותר מעשרה משתתפים בערך, תגיע המנצחת העדכנית של "כוכב נולד" להתנכל א־קאפלה להמנון שעה שהם ניצבים מתוחים וגאים ויד ימין מונחת על לבם.

אלה אזרחים האוהבים את ארצם ואת סממניה הריבוניים. אינכם רוצים לבדוק כיצד יגיבו אם תדרכו חלילה על הדגל שלהם. צ'רלי דניאלס הרי הזהיר אותנו. ולא פחות חשוב: התכנסות משפחתית שתועדה בסרטים ובסדרות טלוויזיה פעמים כה רבות, שבה משפחות נגררות מקצה היבשת לקצה כדי להסב יחד לשולחן עמוס כל טוב ולזמר שירי חג, בבית וברחוב, כשהם עטויים בסוודרים צבעוניים שלא תתפסו אותי מת בהם, מדברים גבוהה במורשת ובמסורת המשפחתית, צופים יחד בפוטבול ונהנים עד הגג מהישגי הצאצאים ומניצחון אם המשפחה את המחלה.

פעם אחת בלבד, בעת שליחות באמריקה לפני כ־20 שנה ובימים שהילדים למדו בבית ספר אמריקאי פרברי, נפלה עלינו רוח שטות: העמדנו עץ אשוח בחדר המגורים, קישטנו אותו באיפוק והנחנו למרגלותיו מתנות. האירוע מתויק אצלי כמעידה אישית, לא דתית חלילה או כזו המצדיקה חרם ונידוי, אבל רגע של חולשה. אולי על רקע של הרפתקה חינוכית להראות לילדים כיצד זה עובד אצל השכנים. העץ הזה, שעמד חודשים ארוכים והתייבש עד שלא נותרו יותר מחטים יבשות לשאוב סביבו, נותר נטוע בלבי כעלבון שמלווה אותי ומציק לי. כמו ניסיונו המגושם של וודי אלן להתנצר ב"מנהטן" באמצעות צריכה לא אופיינית של לחם לבן פרוס ומיונז.

מאז אני מעדיף את העצים שלי בטבע. נדמה לי שהאירוע נמחק מהתודעה המשפחתית או שפשוט הוחלט לא לדבר בו. מצד שני, גם החנוכיות העתיקות והחשובות, מיטב היודאיקה שירשתי מסבי, לא נתנו אורן השנה. יש לכך הסברים רבים: הילדים לא בבית; נעמי החלימה מפציעה; נכנסנו ויצאנו מרופאים והתחושה הייתה שזו הגזמה להכין לביבות וסופגניות לשניים. בימים אלה מחשיך לפני השעה חמש, שעה שנחשבה בעינינו מוקדמת מדי להדליק בה נרות.

אנחנו משפחה מעורבת מבחינת רקע, חוויות ילדות והעדפות אישיות, ואינני חושב שזה הוגן להוציא נושא כמו מסורת למכרז חיצוני או למשאל עם. מאות אלפי ישראלים מתמודדים עם הדילמה המוסרית־תיאולוגית הזאת מדי שנה, במיוחד כאשר ילדיהם נולדו כאן (או בכל מקום אחר שבו מתרגלים את הדת הנוצרית). אינני יודע בכמה מהבתים הבעיה מגיעה לחיבוטי נפש עמוקים. אני מאמין שישראלים עוברים את החג ללא עץ אשוח; גם כדי שלא יהיה עליהם לגרור הביתה עץ טרי וריחני, ואחרי החג - עץ יבש ומתפורר למזבלה.

אין לי ספק שההיצמדות למסורת שלנו מבית אינה עניין קל כלל, וכי ברבות השנים מופעל עליה לחץ סביבתי שקשה לעמוד בפניו. אחרי דורות של התבוללות והתרופפות אמונה אצל יהודים אמריקאים, עץ אשוח הוא הצעד המינימלי שזוגות מעורבים יכולים ללכת איש לקראת אשתו ולהפך, לפני שהם נאנסים לאכול את הקרקרים מבשרו של ישו ולשתות את דמו, שעל פי האמונה הלא מעודכנת אנחנו הרגנו.

###

כמו רבים אחרים, גויס הבמאי פרנק קפרה לעזור בהפקת סרטי תעמולה במלחמת העולם השנייה בחברת בני דורו המוכשרים כג'ון פורד, ג'ון יוסטון, ג'ורג' סטיבנס ואחרים. כמהגר איטלקי מפלרמו, סיציליה, קפרה יצא למלחמה וצילם סרטים במסגרת הסדרה "In Which We Serve" כשבאמתחתו שלושה פרסי אוסקר. עם מטען מוזהב כזה, קפרה לא חשב שהוא מסכן הרבה יותר מאשר את חייו. הוכחות לכישרונו היו בשפע. ג'יימס סטיוארט, השחקן הצעיר ששיחק בכמה מסרטיו, התעקש להתגייס למאמץ המלחמתי. רישיון הטיס שלו הוביל - לאחר סדרה ארוכה של התחלות כושלות - אל לב המלחמה בשנותיה האחרונות. סטיוארט הטיס מטוסים כמו B־24 ואחרים והשתתף בגיחות הפצצה רבות מעל אירופה. עם שובם מהמלחמה חברו השניים לצלם את הסרט שאין הגזמה בקביעה שהוא אחד הסרטים האהובים על אמריקה: "It’s A Wonderful Life" ("אלו חיים נפלאים") שהופק ב־1946 ובשנה הניצבת בפתח ימלאו לו 70 שנה.

הצורך לתאר עלילה של סרט, כל סרט, נחשב בעיני כאחד התפקידים היותר טרחניים של כותב, אבל סיפור עלילתו של "אלו חיים נפלאים" הוא יותר מהנראטיב המאפיין כל סיפור וסרט; הוא צלוחית הפטרי שבה בחשו רבים, טובים וטובים פחות, והוא סרט רלוונטי, אקטואלי ונוקב עד עצם היום הזה, כולל עד קצה בלוריתו המוזהבת של דונלד טראמפ. שתי הנחות עבודה מדריכות אותי: לא כולם צפו בו, וזה אינו המקרה שבו נגזר על הכותב להישמר מאלה המכונים ספוילרים. במלאות לו 70 שנה ולאחר הדיונים הרבים שהתקיימו בו, לא חלים על "אלו חיים נפלאים" חוקי המשיכה המקובלים.

בערב חג המולד עומד ג'ורג' ביילי (ג'יימס סטיוארט) בסופת שלג על הגשר בעיירת הולדתו בדפורד פולס, ומביט במים הסוערים תחתיו. שיבה זרקה בשערו. חייו הסתבכו ללא הכר והגיעו למבוי סתום. דודו הקשיש והשתיין בילי איבד את המזומנים (8,000 דולר) שהיו אמורים להציל את בנק הבינוי וההלוואות של ביילי מהתמוטטות, ופוטר הרשע, הנכה ומר הנפש ישתלט על הבנק ויעשוק את האנשים הטובים של בדפורד פולס.

ג'ורג' ביילי, האיש שהקדיש את חייו לרווחתם של אחרים, שוויתר על חינוך גבוה, על קריירה ועל טיולים חובקי עולם; שנשאר מאחור כדי לעזור לאביו ולדודו; שראה כיצד אחיו הצעיר הארי הופך לגיבור מלחמה; מחליט כי הוא שווה למשפחתו במותו יותר מאשר בחייו. הם יתקיימו מביטוח החיים שלו. ג'ורג' הציל את אחיו הצעיר מטביעה באגם וחלה בדלקת ריאות שבמהלכה איבד את השמיעה באוזנו האחת. זאת הנכות שבגללה נפסל מלשרת בצבא ותויק כ־4F. אם ג'ורג' ביילי מעדיף למות, העולם הוא מקום עגום ביותר לחיות בו.

זה לא היה סרט של פרנק קפרה אלמלא קלרנס אודבודי (הנרי טרוורס), מלאך מזקין שטרם זכה בכנפיים, המבקש לעשות מעשה טוב כדי לזכות בהן. אם יצליח קלרנס להניא את ביילי מלהרוג את עצמו ויוכיח לו איזה מקום אומלל ואפל ואפוקליפטי יהיה ברדפורד פולס בלעדיו - יהיה ראוי לקידום. קלרנס קופץ למים הסוערים לפני ג'ורג' שלא מותיר לו ברירה אלא לקפוץ לנהר ולהציל אותו. קלרנס נעתר לבקשת ביילי המיואש ומראה לו כיצד הייתה נראית בדפורד פולס בלעדיו.

ג'ורג' ביילי לא נולד כלל. פוטר השתלט על העיירה וחנק אותה. הארי טבע באגם. מרי אשתו לא נישאה והיא הספרנית הערירית של העיירה. פוטרסוויל, שמה של העיירה נטולת ביילי, היא חלום בלהות (ועיר אמריקאית נורמטיבית ולא עיירה מגלוית צבע מאת קפרה): פשע, שכרות, זנות, עושק.

ג'ורג' מכיר בטעותו ומבקש מקלרנס להחזירו לחיים. הוא חוזר לביתו בערב חג המולד ומגלה כי תושבי העיירה אסירי התודה ערכו מגבית והצילו את הבנק מפשיטת רגל ואותו מצו מאסר. כוכב חדש מנצנץ בשמיים. קלרנס קיבל כנפיים.

###

"אלו חיים נפלאים" הוא סרט ארוך. 130 דקות שהן הרבה יותר ממה שאמריקה הייתה מורגלת בו ב־1946. בכורתו התקבלה בביקורות מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" כתב המבקר ש"חולשתו של הסרט מנקודת מבטו של מבקר זה היא גודש הסנטימנטליות שבו - תפיסת החיים כאשליה קונספטואלית. האנשים בסרטו של מר קפרה רבי־קסם. העיירה הקטנה מעוררת קנאה, אך הדרך שבה הוא פותר בעיות קיומיות היא אופטימית ושטחית. יחד נאספות תכונותיו של הסרט לגישה תיאטרלית במקום לתפיסה מציאותית. פילוסופיית "סעודות תרנגול ההודו" של מר קפרה, למרות הסיפוק הרגשי שהן מעניקות, אינן ממלאות את הבטן הריקה. הסרט הפסיד כמיליון דולר ונעלם מהתודעה הקולקטיבית עד 1974, סמוך לסוף מלחמת וייטנאם. אז פג תוקף זכויות היוצרים של המפיצים והסרט הפך לנכס ציבורי ששידורו לא היה חייב בתמלוגים. "התעוררתי בוקר חג מולד אחד", כתב קפרה בזיכרונותיו, "וכל העולם צפה ב'אלו חיים נפלאים'".

מתישהו בשנות ה־70 התאהבה אמריקה ב"אלו חיים נפלאים". המונח 'סרט פולחן' צר מהכיל את ההיסטריה שהוא עורר. "הניצוץ" הוא סרט פולחן. "אלו חיים נפלאים" הוא מתג זיכרון, שסתום נוסטלגיה, צינור חמצן לאמריקה שנבלעה בסדרת אירועים, רובם בתחום הפוליטי עד שנדמה שלא נותר ממנה זכר. האם זה מקרה שבשנת 1974 התפטר ניקסון מהנשיאות?

בתחייתו נתפס הסרט כגרסה קינטית, מדברת ומתנועעת של ציוריו רבי־הקסם והכל־אמריקאיים של נורמן רוקוול שנהגו לעטר את שעריו של המגזין האהוב "סטרדיי איבנינג פוסט". ספק אם יש די בהסברים הללו להסביר את ההלחמה שנוצרה בין אמריקה לסרט הזה. מסיבת "אלו חיים נפלאים" ראשונה תועדה בניו יורק ב־1970. מאז נערכות מדי שנה מסיבות שהצפייה בסרט ניצבת במרכזן. ב־1979 דיווח ה"ניו יורקר" על מסיבה כזו שכללה אכילה ושתייה כדת וכדין. ב־1981 חזר ודיווח השבועון על מסיבת צפייה שבה השתתף פרנק קפרה בעצמו. סלון אינטלקטואלי ניו יורקי משכונת צ'לסי שחגג את הסרט מדי שנה, מצא קשר אל הבמאי הוותיק והזמין אותו לחגוג איתם. להפתעתם הרבה נענה קפרה בשמחה. שזוף, משופם ובז'קט לבן הגיע קפרה לניו יורק עם העותק האישי שלו של "אלו חיים נפלאים". במו ידיו שזר את הסרט בפורמט 16 מ"מ במקרנה ביתית שנוקתה ומורקה במיוחד לקראתו והאורות בדירה עומעמו. לאחר 130 דקות לא נותרה עין יבשה אחת בדירה.

###

גורלם של סיפורים אמריקאיים טובים שהם מסתבכים, נגרסים בניבים חדים ומושחזים, ממוללים באצבעות עבות וגסות, מוציאים את דיבתם ואחר מחזירים אותם לבעליהם החוקיים, פצועים אך חיים.

עם צאתו להקרנות נלכד "אלו חיים נפלאים" בעינה הפולשנית והחודרת של ועדת הקונגרס לחקר פעילות אנטי־אמריקאית (HUAC), שביקשה לייחס לו תעמולה קומוניסטית. שניים מהתסריטאים שעבדו על הסרט, דלטון טרמבו וקליפורד אודטס, היו ברשימה השחורה של ג'ו מקארתי ונאסר עליהם לעבוד בהוליווד. מי שהובילה את המתקפה הצינית והמרושעת הייתה הסופרת איין ("כמעיין המתגבר") ראנד. במזכר העוסק בספר נכתב: "'אלו חיים נפלאים' מייצג ניסיון ברור להוציא דיבתם של בנקאים באמצעות ליהוקו של ליונל בארימור (פוטר) כמעין סקרוג' (האיש הרע של סיפור 'מזמור חג המולד' של צ'רלס דיקנס - ר"מ) כך שייתפס כנבל הגדול בסרט. לפי מקורות רבים, זה תכסיס מוכר בשימוש קומוניסטי...הסרט מוציא במכוון שם רע לבני המעמד העליון, בניסיון להוכיח שאנשים עשירים הם טיפוסים נאלחים...".

הניסיון לא עלה יפה, והסרט לא הודח למחסנים נידחים. חוסר העניין המיידי בו היה אותנטי וקשור לסרט עצמו ולא לוועדה שחקרה אותו. אין ספק בדיעבד בנטייתו הפוליטית של הסרט ושל יוצריו. "אלו חיים נפלאים" הוא אחד הסרטים השמאלניים והסוציאליסטיים שנוצרו באמריקה, ולכן הוא רלוונטי בימים אלה יותר מאשר היה בעבר.

התעללות נוספת בסרט הזה קרתה בשנות ה־80, העשור שבו שלט טד טרנר במדיה האמריקאית על כל ערוציה וגווניה. היה זה טרנר שקידם את יוזמת העוועים המכונה Colorization (צביעה). סרטים קלאסיים בשחור־לבן כגון "קזבלנקה" ואחרים נצבעו לאחר מעשה בניסיון פשטני ופרימיטיבי להפוך אותם לאטרקטיביים יותר לקהל מודרני. לחייה של דונה ריד זהרו בסומק מלאכותי; אפו של בארימור הפך לאדום; והנהר געש בכחול כהה. ג'יימס סטיוארט, שחקן נחבא אל הכלים בשגרה, הופיע בפני ועדה מיוחדת (בחברת וודי אלן ואחרים) וטען שסרטים הם נחלת הכלל ונמצאים בזכות הציבור ואינך רשאי לעשות בהם כרצונך תוך כדי כך שאתה משנה את כוונתו המקורית של היוצר. אחרי עדנה קצרה וקלוקלת חלפה הצביעה מחיינו. מה שלא מסביר את הגרסה הצבועה בדיסק הנוסף במהדורת הבלו ריי של "אלו חיים נפלאים".

ואז הגיע תור הרוויזיוניזם הריאקציוני, מפלטם של בעלי הדעה השונה, העט החדה והלשון השנונה שקמו על הסרט להורגו בשל מה שהוא. במאמר ב"2007 ב"ניו יורק פוסט" נכתב כי מר פוטר "הוא הגיבור הלא מושר של ‘אלו חיים נפלאים', איש עסקים ממולח ההופך עיירה משמימה ונידחת כבדפורד פולס - המלאה שיכורים, מכי ילדים, ונדל"ניסטים, גזענים ומטרידים מינית - למקום מסעיר ויעד לבילוי לילי בשם פוטרסוויל". החרה החזיק אחריו מאמר ב"ניו יורק טיימס" שבו נטען שהסרט רחוק מלהיות "אגדת החג החביבה" שהוא, מכיוון שלמעשה מדובר ב"עלילה מהלכת אימים ומחניקה על התבגרות המכריחה אותך לוותר על חלומותיך...על היותך לכוד, על פשרות קיומיות, לראות אחרים מממשים את חלומותיהם ולהתמלא בכעס כה רב עד שנגזר עליך להתעלל מילולית בילדיך, במורתם וברעייתך המושלמת והכנועה".

בתחילת דצמבר כתבה קארה פוסט־קנדי בבלוג שלה על הרלוונטיות העדכנית של "אלו חיים נפלאים" בפרוס עונת הצפייה בו: “אם דונלד טראמפ מוביל בסקרים, עלי לשאול: מתי התהפכה הפרדיגמה המרשה לאנשים רבים כל כך לתמוך במר פוטר במקום בג'ורג' ביילי? ביילי עונה על העלבונות שפוטר מטיח בו: 'אתה יושב כאן וטווה את רשת הקורים הקטנה שלך ומאמין שהעולם כולו נסוב על כספך. הוא לא! מר פוטר'. דונלד טראמפ אומר: 'אני עשיר באמת. ואינני אומר זאת בהתרברבות. זה אופן המחשבה הנחוץ באמריקה'. מר פוטר אפילו מכווץ את פניו לעווית מזלזלת, בדיוק כמו דונלד טראמפ. מהות העימות בין ג'ורג' ומר פוטר היא אמונתו של פוטר בכך שלתת יד לבני המעמד הבינוני יוביל להתנהגותם כ'אספסוף עצל וכפוי טובה'. דונלד טראמפ אומר: 'מי שמעוניין לאזן בין עבודה להנאה, חייב להפוך את עבודתו למהנה יותר'".

"אלו חיים נפלאים" אומר: "אף אדם אינו כישלון מוחלט אם יש לו חברים".