בצדק, בנחישות וגם בהצלחה הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו את המהלך לאישור מתווה הגז בממשלה. יכול להיות שהוא איננו אופטימלי, ותיאורטית היה אפשר להשיג מתווה טוב ממנו, אך הוא הטוב והצודק ביותר שהיה אפשר להשיג בנסיבות הקיימות.
רק שאם נשפוט לפי האווירה הציבורית, אזי הגז הוא של כולנו, והשודדים יצחק תשובה ונובל אנרג'י חטפו לנו אותו מהכיס, או אולי מבלוני הגז שנמצאים בחצר הבית שלנו.
מחוללי הדמגוגיה הפופוליסטית מבית מדרשם של מתנגדי ההסדר - אלה שמנסים לעשות עליו קילומטרז' פוליטי בדרכם אל דקות התהילה - השפיעו גם על בני, שהעלה בפני את הטיעון הזה. "אם אתה חושב שהגז הוא גם שלך, מדוע לא השקעת אצל תשובה את כספך על מנת להשתתף בקידוח ובבעלות", שאלתי אותו. לא הייתה לו תשובה טובה.
כעת כל אותם פופוליסטים מנסים באמצעות עתירה לבג"ץ לחסום את המתווה שראש הממשלה הצליח להעביר. הטיעון העיקרי שלהם: הפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שהוא סעיף מהותי להסדר שהתוותה הממשלה, לא נעשתה כדין.
אולם מה קובע אותו סעיף מדובר? "השר רשאי, לאחר התייעצות עם ועדת הכלכלה של הכנסת, לפטור הגבל עסקי מהוראות חוק זה, כולן או מקצתן, אם הוא סבור שהדבר דרוש מטעמים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה".
הסמכות לפעול על פי סעיף 52 היא רק מטעמים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה. הממשלה, שמוסמכת על פי דין לקבוע מה חיוני לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה, קבעה שבמקרה זה הפטור מהגבל עסקי חיוני, אף על פי שוועדת הכלכלה סברה אחרת. רק השיחות המתחדשות עם טורקיה, שהצורך שלה בגז נואש, מלמדות שהמתווה חשוב ליחסי החוץ של ישראל.
ומה יהא על עתירה לבג"ץ? לרוב בג"ץ אינו מתערב בשיקול הדעת של הרשות המבצעת, אלא אם כן מדובר באי סבירות קיצונית. ההחלטה בעניין הגז בהחלט אינה כזו. להערכתי, בג"ץ ידחה את העתירות, למרות אווירת האנטי שעוררו המתנגדים בשבועות האחרונים.
למרות זאת מקנן בי החשש שבסופו של דבר לא יופק הגז ממאגר "לווייתן" בשל חוסר כדאיות כלכלית, שכן בשנים שחלפו מאז שמתנגדי המתווה עיכבו אותו, התגלו מאגרים נוספים בעולם והתפתחו תחליפים משמעותיים לאנרגיה. אם כך יקרה, עלול להיגרם לציבור הפסד של 500 מיליארד דולר בעשר השנים הקרובות. או אז ייאלצו אזרחי המדינה לשקול אפשרות של הגשת תביעה ייצוגית נגד מעכבי ההסדר.
לעצור בביקורת הגבולות
השבוע האחרון התאפיין בשיח אלים ומסית בין תנועת אם תרצו לבין שוברים שתיקה. אינני נמנה עם אוהדיו של הארגון, אך בין חוסר אהדה לבין המסע האלים והמסית נגדה, כפי שבא לידי ביטוי בקמפיין "השתולים" של אם תרצו, יש מרחק רב והוא המרחק שבין הלגיטימי לפלילי.
הקו המבחין בין חופש הביטוי וביקורת לגיטימית לבין העבריינות הנלווית אליה הוא דק. אם תרצו חצתה את הקו הזה, וראוי שרשויות האכיפה יטפלו בה בהתאם. רגע לפני סיום כהונתו חייב היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירה פלילית.
"חופש הביטוי הוא זכות יסוד בעלת חשיבות מכרעת בקביעת אופיו של המשטר השורר במסגרת מדינית או חברתית מתונה", אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר. "אופיו של חופש הביטוי כזכות בין זכויות היסוד החוקתיות מעניק לו מעמד משפטי ייחודי שהגנה על המשך קיומו חיונית ואף קריטית לקיום הדמוקרטיה". ואכן, במהלך השנים הרבו בתי המשפט ובעיקר בית המשפט העליון להעניק הגנה רחבה ואולי רחבה מדי לחופש הביטוי, לרבות לאמירות מקוממות במיוחד.
המטרייה הרחבה והגדולה שפרש בית המשפט העליון מעל הזכות לחופש הביטוי גרמה במידה רבה לסירוס ולאיון עבירות ההסתה, ולעניין זה היה שיח ציבורי רחב סביב ההסתה שלא נתפסה ככזאת על ידי בית המשפט העליון בתקופת רצח יצחק רבין. דברי הסתה שאמרו רבנים ופעילי ימין על רבין ועל ממשלתו זכו להגנה של רשויות האכיפה ושל בית המשפט העליון, והתוצאה ידועה. יש קווי דמיון נראים לעין בין מסע ההסתה נגד רבין לבין מסע ההסתה נגד נשיא המדינה, וראוי שמי שהוסמכו לכך ייתנו דעתם על כך לפני שיהיה מאוחר מדי.
תנועת שוברים שתיקה חיונית לחיים הדמוקרטיים. אני מאמין שצה"ל בעיקרו הוא צבא ערכי השומר על טוהר הנשק, אך כמו בכל ארגז תפוחים עלול להימצא בו תפוח רקוב אחד או יותר. התנועה רואה את ייעודה בין השאר באיתור התפוחים הרקובים והיא עושה זאת בהצלחה יחסית. אף שמעתי במו אוזני קצין בכיר במיל' מהפרקליטות הצבאית אומר שהתשתית העובדתית שהתנועה מספקת להם היא כלי עזר לפעילותם, ולא בכדי אלופים בצה"ל וניצבים במשטרה תומכים בהם.
אולם הפגם העיקרי של שוברים שתיקה היא פעילותה המכפישה בחו"ל. כל עוד הדברים נעשים בבית, הרי שמדובר בביקורת לגיטימית ולעתים מועילה. כאשר מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, הביקורת הופכת להכפשה ולהשמצה גורפת של חיילי צה"ל בפרט ושל מדינת ישראל בכלל, והיא מפסיקה להיות לגיטימית והופכת לנשק בידי שונאי ישראל.
אם שוברים שתיקה תמשיך בהתנהלותה מחוץ לגבולות ישראל, יהיה מקום לשקול להוציא אותה אל מחוץ לחוק. עם זאת, כאמור, יש מקום להעמיד לדין את יוצרי סרטון "השתולים", כי גם להסתה יש גבול.
עוד שני בג"צים
עוד שני בג"צים עומדים על הפרק: מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וחזרתו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים.
הטענה העיקרית נגד מינויו של מנדלבליט היא תקופת הצינון הנדרשת בין כהונתו במשרת אמון אצל ראש הממשלה לבין היותו מנחה את חוקיות פעולות הממשלה בתפקידו כיועץ המשפטי. אף שכיום החוק אינו דורש תקופת צינון, בג"ץ יכול להרחיב את יריעות החוק כפי שהוא עושה מפעם לפעם, ולגזור גזירה שווה מתחומים אחרים - כמו תפקיד הרמטכ"ל ומפכ"ל המשטרה - ולקבוע שיש הצדקה חוקתית לתקופת צינון. זו לא האפשרות הסבירה ביותר, אך היא קיימת בעיקר אם יצטרפו עילות נוספות.
ולעניין דרעי: בעת כהונתו במשרד הפנים נעברו העבירות שבגינן הורשע בבית המשפט, ואינני יודע אם הושגה הבנה שבשל כך לא יכהן בתפקיד. ב־2001 ביקש ראש הממשלה אריאל שרון למנות את אהוד יתום לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור. עתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין ציינה את מעורבותו בפרשת קו 300, ומועמדותו נפסלה. אולם בדבריהם ציינו השופטים כי יתום יוכל להתמנות למשרות אחרות בשירות הציבורי. אינני רואה הבדל גדול, גם לא בפן הציבורי, בשאלה אם אריה דרעי מכהן בתפקיד שר הכלכלה או שר הפנים, ולכן אין סיבה לבג"ץ להתערב בהחלטה.