אני עייף: הכתב לענייני עצמו מסכם את השנה שלו

בעצם זה גיליון המוסף האחרון לשנת 2015. כלומר, זה הטור האחרון של 2015. אני מניח שזה דורש איזשהו סיכום. הנטייה של רוב בני המין האנושי היא להתייחס לנקודות ציון על ציר הזמן כאל אירוע מכונן שדורש התייחסות רטרואקטיבית לזמן שחלף. יום יגיע, כך אני מאמין, והמין האנושי ייגמל מהצורך לסכם ואז לא נראה יותר כותרות כמו “הסרטים הכי טובים של 2015", “האנשים שעשו את 2015", “האירועים המשפיעים ברשתות החברתיות ב–2015", “המסעדות שעשו כבוד לקיבה הישראלית ב–2015" וכן הלאה (זה הולך ומחמיר). בינתיים, עד הגמילה, אני מניח שגם עלי חל הצורך לסכם. אלא שכשאני נדרש למשימה כזו, אני כמובן לוקח אותה באופן אישי ומסכם את עצמי. הרי זו ההתמחות שלי. הרי אני “הכתב לענייני עצמו".

ניגש למלאכה. שנת 2015 הייתה השנה שבה הפכתי לאדם עייף. זו הייתה השנה המתישה בחיי, שנה שבמהלכה הרגשתי איך הפכתי ממכונה חדשנית לאביזר גריאטרי שמשוטט בלי כיוון מוגדר במציאות של חייו. את השנה הזו אני מסיים כשאני מותש פיזית, נפשית ורוחנית. משהו בי נגמר בשנה האחרונה. הפכתי לאדם ששום דבר לא מעניין אותו, לא מרגש אותו. גם לא כתיבה. פעם רציתי להיות האנטר ס. תומפסון, היום גם לכתוב הודעת אס–אם–אס נראה לי כמו חקירה של החטיבה היהודית בשב"כ.

יודעים מה? אני מוותר על הדימוי האחרון. כמובן שכתבתי את זה בהומור עם קריצה אקטואלית, אך אני חושש שזה עלול לקבע את המסכנות של אותם חשודים בהצתת בית משפחת דוואבשה שמייללים בתקשורת על שיטות החקירה של השב"כ. יש מסכן אחד בטור הזה, וזה אני. אין מקום לעוד מסכנים.

אז נלך על דימוי אחר. פעם רציתי להיות האנטר ס. תומפסון, היום גם לכתוב הודעת אס–אם–אס נראה לי כמו טיפול שורש. זה יותר טוב. טיפולי שיניים זה משהו שכולם מסכימים עליו שהוא עינוי, מדובר כנראה בקונצנזוס הרחב בעולם. שים את מי שאתה רוצה, את ההפכים הכי גדולים, במרפאת שיניים ותראה שכולם מתחברים זה לזה. השנאה הדנטלית גוברת על כל שנאה אחרת.

אם בשלטון האמריקאי היה מישהו עם חשיבה מקורית, הוא היה מבין שבמקום לטפח את מדשאות קמפ דיוויד צריך בעצם להכשיר מרפאת שיניים אחת גדולה שתשמש בתור הזירה המרכזית למשאים ומתנים עולמיים בדרגת קושי בינונית עד גבוהה מאוד. הדבר האחרון שצריך בשביל לפתור סכסוכים עולמיים זה פסטורליה ובקתות עץ, מה שצריך זה חדרי המתנה סטריליים ורעש מקדחות שיניים ברקע. תזכרו מה שאני אומר לכם - אימה דנטלית, זה מה שיחבר את העולם כשיכלו כל הקצין.

אבל בכלל קצת דילגנו מנושא לנושא, לא? איפה היינו? הא, היינו במשבר העייפות שלי וזה שכבר לא מרגש אותי שום דבר, גם לא לכתוב. כן, זה נכון. והאמת היא שמצאתי לי תזמון די ציני להכריז על זה. כי ממש בימים אלה אני חוגג חמש שנות כתיבה רצופה של הטור הזה שהתחיל עוד בגלגול הקודם של "מעריב". ב–31.12.2010 - חמש שנים רצופות. פשוט לא ייאמן.

אין ספק שהטור הזה הוא הדבר הכי עקבי בחיי, והאמת שזה הישג שאני ממש גאה בו. אם היה לי כוח הייתי יוצא לחגוג את ההישג הזה, אבל אין לי, אני אדם עייף ששנת 2015 התישה אותו. הצורה שבה אנשים עייפים כמוני חוגגים היא, במקרה הכי פרוע, להזמין מ“ג׳ירף" ולאכול את זה במיטה, בשכיבה, תוך כדי צפייה במהדורת חדשות הלילה של ערוץ 2. יש משהו בנונשלנטיות של מהדורת הלילה בהגשת דוריה למפל וליאור פרידמן שמדבר אל מאובנים כמוני. ככל שאתה יותר עייף ובלוי, כך אתה יותר נהנה לראות בטלוויזיה אנשים ערניים ותוססים כמו למפל ופרידמן.

אגב, אם החגיגות במיטה ממש נמשכות, אתה מגיע אל קודש הקודשים של האדם המאובן: השידור החוזר של "לונדון וקירשנבאום" (00:45). שלא יהיו ספקות, החתרן הכי גדול בארץ הוא ירון לונדון, וזו גאוניותו. האיש שולח מסרים תת–הכרתיים חתרניים בכל משפט שני שהוא מוציא מהפה. אומנם החזות שלו היא של פנסיונר חביב, אך בעצם מדובר במסיכה שמסתירה מתחתיה נער מרדן.

האירוניה הגדולה היא שרק אנשים במצב צבירה נוזלי כמוני יכולים להבין את המסרים האלה - רק שאני ושכמותי עייפים ומותשים מדי מכדי לעשות משהו עם המסרים האלה. ולכן, מר לונדון, אני מצטער, המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, במקום המהפכה נזמין עוד ועוד מנות נודלס מ"ג׳ירף".

שוב נסחפנו קצת, לא? איפה היינו? הא כן, שום דבר לא מרגש אותי יותר. גם לא לכתוב. וזה אף על פי שזה הדבר הכי עקבי שעשיתי בחיי. אבל יודעים מה? נראה לי שמיצינו את הנושא. היה לי פעם עורך שהיה אכזרי יותר מכל עורך אחר שהכרתי, והוא אמר לי את אחד הדברים הכי חשובים שאמרו לי: “ייסורי הכתיבה שלך לא מעניינים אף אחד, אל תטרח לכתוב על זה". לכן נעזוב את נושא הכתיבה ונמשיך הלאה.

2015 היא השנה שבה הפסקתי להאמין בעולם. מבחינת האמונה שלי בעולם, חיי היו מפותלים למדי. רוב חיי הסכמתי עם הפרקטיקה שאומרת שהתבגרות היא הטרגדיה הגדולה של הקיום האנושי. ככל שאתה עולה בשנים, העולם נעשה מכוער יותר ומסובך יותר. רציתי להיות פיטר פן, ארץ "לעולם לא" הייתה היעד. ואז חיי תפסו פניית פרסה לא צפויה, ומשהו בגישה שלי השתנה ולמדתי לחבק את הבגרות והשלמתי עם הזמן שגידל אותי ועם השיטה שהסבירה לי שעלי להתמזג עם הכלל ולציית לחוקי החברה המערבית.

בשנת 2015 עשיתי יו טרן נוסף וחזרתי לחלום על ארץ "לעולם לא". או במילים אחרות: ב–2015 החלטתי שאני רוצה לעוף מכאן קיבינימט אל ארץ "לעולם לא". ולקחת איתי לשם את הבן המושלם שלי. הוא עדיין לא ממש מדבר, אבל אני כבר רואה עליו שגם הוא כמוני, שייך למחלקת אבידות. אני רואה שהוא הולך לבעוט ולצרוח ולהילחם כל חייו במציאות של העולם הזה, הוא לא אחד שיישב בשקט. כשיגדל הוא יהיה ירון לונדון.

בינתיים אני מוציא אותו מהגן כמה פעמים בשבוע ונחרד לגלות מחזות קשים: הורים של ילדים מהגן שמסתודדים יחד ומדברים על כל מיני דברים שקשורים לגן, לגננות, לחוגי הגן ולאיכות המגלשות בחצר. יש איזו הרגשה מטופשת של אחדות בקרב הורי הגן, ומשום מה הם מרגישים צורך להיפגש ולהיות ביחד כל הזמן. פעם אחת כשהחזרתי את הילד מהגן, אמא אחת הזמינה אותי לבוא לשבת איתה ועם שאר ההורים באיזה בית קפה שיש בו כל מיני מתקני שעשועים לילדים. “לא, תודה", אמרתי בנימוס וברחתי משם עם הילד כל עוד נפשי בי. זה היה אחד הרגעים המפחידים שחוויתי ב-2015.

בעצם כשאני חושב על זה, הרגעים היחידים שחייכו אלי בשנה הזו היו כשביקרתי במקומות שלא מסונכרנים עם השנה הנוכחית, מקומות שקפאו בזמן, קוריאה הצפונית וצפון עיראק. בקוריאה הצפונית תקועים עדיין אי שם בשנות ה־70 של המאה הקודמת, ובעיראק הזמן עומד מלכת מאז קיץ 2014 בו דאעש הסתערו על המדינה וכבשו שטחים נכבדים ממנה. מהר מאוד אחרי שאתה נוחת בעיראק אתה יכול לזהות שההלם של הקיץ הזה עדיין עומד באוויר.

2015 הייתה שנה שבה התבוננתי בצורה מוקפדת על אנשים שחלפו על פני ברחוב ושמתי לב שרוב האנשים, כך זה נראה, סך הכל טוב להם בקיום שלהם. זאת אומרת, הם מרוצים באופן כללי, מסופקים ממה שקורה בחייהם. 2015 הייתה שנה שבה שאלתי את עצמי פעם אחר פעם: למה אני לא מצליח להיות מרוצה כמו האנשים ברחוב? למה אני לא מצליח להרגיש איזו נחת ביחס לקיום שלי? למה נדמה לי שלכל מקום שאני הולך אליו אני גורר אחרי אקלים קודר? ב־2015 הבנתי שאם אני רוצה להתחמק ממזג האוויר הקודר שרודף אותי, אני צריך לסגור את החלונות, להגיף את התריסים ולהיכנס מתחת למיטה. מאז אני חי בחושך. “אתה חושב יותר מדי", אמר לי מישהו ששיתפתי אותו בתחושות שלי, “הסוד הוא פשוט לחיות, בלי לחשוב יותר מדי. החשיבה מסוכנת לאדם". מאז אני שוקל להפסיק לחשוב ב–2016.