זה היה בשבת בבוקר, אני חושבת. היום האחרון שלי בתאילנד. התעוררתי בבנגקוק, ברחוב סוקומוויט, היכן שמשתכנים כל אנשי העסקים. הנוף שם היה אחר ממה שהורגלתי אליו, הרבה יותר אורבני וטכנולוגי, לא עוד כפרים, בתי עץ ונשים המציעות סיפוק מיידי בדמות מסאז'.
פעם אחת אפילו ירדתי לקנות לי כמה שוקולדים וחטיפים מלוחים, שיהיו לי בחדר על כל מקרה. ירדתי כהרגלי בנעלי בית ובשמלה וקיבלתי כמה מבטים זועפים, כמו בחורה שמפרה את ההפרדה הברורה בין תאילנד התיירותית, הזולה והזימתית, לתאילנד המערבית והמתקדמת יותר.
הטיסה שלי נקבעה לערבו של אותו היום והחלטתי להעביר את הזמן בסרט. לקחתי מונית אל אחד הקניונים הגדולים, אלה שדגלם הוא הקפיטליזם המטורף, ועליתי אל הקומה האחרונה, שבה נמצא הקולנוע.
עשרה שקלים עלה לי הכרטיס, עם פופקורן גדול וכוס שתייה גדולה עוד יותר גירדתי את ה־20. אפילו לא טרחתי לחשוב על השוואת המחירים עם הארץ, במשך כל הטיול שלי עשיתי את זה ולא מצאתי מוצר אחד לרפואה שמחירו כמו בישראל, או חלילה, יקר יותר.
אולם הקולנוע מפואר. שורות ארוכות המסומנות על ידי כיסאות אדומים וגדולים מתחילות להתמלא בבני נוער שסיימו יום לימודים, בתיירים כמוני ובכמה זקנים חסרי מעש.
אני אוחזת בפופקורן בידי ומתיישבת במקום שלי. הפרסומות מתחילות לרצד על המסך, "מקדונלד'ס", טויוטה, מינוי לתיאטרון במבצע, בנק מרכזי ועוד פעם "מקדונלד'ס". לא משהו חדש. לפני יושב זוג תאילנדי צעיר, היא בחצאית בית ספר קצרה והוא במכנסי דגמ"ח חומים וגרביים משוכים למעלה. הם אוכלים מאותו הפופקורן אך לא שותים מאותה הכוס.
אני מבחינה איך הוא מחכה שתושיט ידה אל דלי הפופקורן כדי להושיט את ידו גם כן ובכך ליצור מגע. אני מחייכת לעצמי, חדוות הנעורים היפה. חנוך לוין ז"ל כתב במחזה “הילד חולם" את המשפט הבא: “אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות". אני נזכרת במשפט הזה ומחכה לראות מתי יאזור הנער אומץ וייקח אליו את ידה בלי לחכות שתחשוק בעוד חופן פופקורן. האולם רועש, אנשים מדברים זה עם זה, כמה נערים מתפרעים מאחור וצוחקים בתאית. נותר לי רק לקוות שאוכל לראות את הסרט ושידעו מתי לשתוק.
אני אוכלת קצת מהפופקורן שלי ומביטה במסך הגדול. אחד הנערים מאחורי בועט לי בכיסא, אני לא מגיבה. חברים שלו צוחקים. לא אשקר, עברה בי המחשבה בראש שזו ארץ זרה, שפה אני לא צריכה להיות סופרת, שפה אני יכולה להיות מרסל מהבלוק, אבל המחשבה עלי הולכת מכות עם שלושה נערים תאילנדים באמצע קולנוע בבנגקוק פחות הלהיבה אותי.
פתאום נעשה שקט, באחת. לא שמעתי כלום, אפילו הסדרן חדל מעבודתו. הנערים הפכו דגים. הבטתי במסך, מקווה שזה משום שהסרט התחיל, אבל לא. במסך הופיעה תמונה גדולה של ראמה, מלך תאילנד. שני תווי מנגינה החלו, מסמנים משהו - והקהל כולו נעמד. אחד הנערים הסוררים מאחורי אמר לי באנגלית “אפ, פור דה קינג, אפ", אז עמדתי.
כל האולם עמד זקוף ובקול ניחר שר עם הזמרת שהופיעה גם היא על המסך הגדול את המנון הפולחן והיראה למלך תאילנד. הייתם צריכים לראות אותם שם, גאים, בעלי דיקציה, זקופי ראש ועיניהם אומרות כבוד. כשהסתיים ההמנון, כולם חזרו לסורם ולרעשם. ראיתי שני תיירים צוחקים, כנראה על המנהג המשונה. אני לא חייכתי. אם לומר את האמת, אף קינאתי קצת.
בערב, במלון, כשארזתי את המזוודות וחשבתי על כל מה שעברתי כאן, הרגשתי טעם חמוץ־מתוק. רציתי מאוד לשוב לארצי, אל משפחתי ואל חברי, אבל הודעת פוש של אחד מאתרי החדשות על העליהום שעושים לנשיא רובי ריבלין, ועוד הודעה על דקירה ברעננה, גרמו לי לסלוד ממנה. לא הגיוני לחיות בתוך סיר לחץ כזה. הרי פה, ממש פה, במדינת הנודלס והזונות, לעני ביותר אין חשמל ומים זורמים בבית, אבל יש לו שלווה. ושקט. כן, יש לו מרגוע, מה שלנו לעולם לא יהיה, אולי כי אנחנו לא יודעים מה זו שלווה. אולי כי אנחנו מפחדים לנסות להוריד הילוך? ואולי כי את מעט התמימות שהייתה בנו, אז, כשתלינו תמונות של בן־גוריון, של גולדה ושל דיין מעל הדלת במטבח, איבדנו מזמן.
כשסיימתי לארוז, התיישבתי מול המחשב ופתחתי את הפייסבוק שלי. הדבר הראשון שראיתי הוא פוסט שהעלה אלדד יניב. הוא קטרג על ראש הממשלה נתניהו שלא מזכיר שיש לו עוד בת, נועה. ואם הוא לא מזכיר דבר כזה, איך אפשר בכלל לסמוך עליו כראש ממשלה והוא איש פסול.
בהתחלה אני לא מגיבה לאלדד, רק מרימה גבה וחושבת לעצמי כמה צמאי פרסום ודם יכולים להיות אנשים בשם הפוליטיקה הזולה. אחר כך, ממש כמה פוסטים מתחת, עוד בחור מעלה תמונה, שצולמה בחשאי, ובה נראה כביכול ביבי שוכב על מיטת חולים ומתבצעת בו בדיקה אינטימית. הוא כתב שם “כנראה שחופרים לו טוב כדי למצוא את כל השחיתות".
תאהב אותו או לא, הוא אדם, הוא אבא, הוא אח שכול והוא בעל. עולה בי בחילה לנוכח שני הפוסטים האלה. לא נשאר כבוד. כמובן שגם התמונה ההיא, שם בקולנוע, עולה מולי.
זה בסדר לא להסכים עם נתניהו, באמת. האיש עשה הרבה טעויות ועוד יעשה, כנראה, אבל לקחת את מנהיג המדינה ולעשות ממנו ליצן החצר ומושא ללעג זה פסול בעיני. זה מעיד על אנשים קטנים, שזו דרך ההתמודדות היחידה שיש אצלם בקנה. לו רק ידעו כמה הם יורים ברגלם על כל פוסט גידוף או השמצה וגורמים לתגובה הפוכה אצל מצביעי הליכוד, שעדיין יש בהם עוד קצת חמלה וחסד בלב כלפי האיש שלו הצביעו בבחירות. טיפשים.
הערב מגיע ואני נוסעת אל שדה התעופה. בכניסה מופיעה תמונה גדולה של מלך תאילנד. למטה, באנגלית, כתוב “חיים ארוכים למלך".
בשדה אני עוברת את הצ'ק־אין ואת הבדיקות הביטחוניות ומתקרבת לשער שממנו תצא עוד מעט טיסת אל על. אני רואה אותם לפתע, את שכני, את חברי, את מכרי, את בני עמי. שני נערי ישיבה יושבים, חולקים אוזניות ומאזינים יחד לאיזה שיר או לאיזה דבר תורה. משפחה אחת משחקת טאקי, לאב יש מבטא צרפתי, האם מחקה אותו והילדים צוחקים. אישה ובעלה המבוגרים פותחים את תיקי הגב שלה ומרוקנים משם מסמכים לא רצויים. גבר ואישה, קצת צעירים יותר, עושים פרצופים לתינוק שבידם וצוחקים איתו, בוסריות יפה של התחלת המשפחתיות. ארץ ישראל שלי.
אני מתיישבת על אחד הספסלים. הכרוז אומר שיהיה עיכוב בטיסה. אני מניחה ראשי על אחת מידי ומנסה לעצום את עיני. טיול פורה היה לי, פגשתי אנשים מכל הארצות, טעמתי מאכלים ואף קצת חטאתי פה ושם, אחרי ששתיתי בירה תאילנדית. רציתי כבר את המדינה שלי, יותר מכל.
רגע לפני שנעצמו עיני ראיתי את אמיר חצרוני נכנס גם הוא אל מתחם ההמתנה לטיסה. אחד הישראלים שישבו על ידי אמר לאשתו “הנה ההוא ששונא מזרחים".
“בסדר, עזוב אותו עכשיו", ענתה לו אשתו, “כולנו יהודים".
רציתי לחבק אותה. ורציתי לדרוך כבר על אדמת הארץ שלי. כי בין כל הגידופים, ההשמצות, יוקר המחיה והשחיתויות, יש בה קסם שונה, מיוחד, של קיבוץ גלויות, של אהבת אדם ושל דבק איכותי בדמות אנשים עם אור בלב וטוב בעיניים.
אני אוהבת לטוס, בעיקר בשביל הרגעים האלה. וכמה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור.