לפני שהפך לפוליטיקאי לא משפיע מספיק, נהג עפר שלח לדבר על אותו חייל שנמצא בעמדה קדמית בשדה הקרב: פגזים מתפוצצים מעל ראשו, ובתוך כל המהומה הזאת, הוא כבר לא מבין מי נגד מי. לפחות - כך הוא חושב  - המ"מ שלו מבין.



אלא שגם המ"מ לא מבין בדיוק מה הוא אמור לעשות עכשיו עם החיילים שלו, ומזל גדול שיש מעליו את המ"פ, קצין שטח רב־מעללים שוודאי מבין מה בדיוק קורה עכשיו. למ"פ כמובן אין מושג, אבל יש לו אמונה בכך שלמג"ד יש, ולזה יש את המח"ט, ולמח"ט את האוגדונר שנאחז ברמטכ"ל, שמקווה מאוד שלשר הביטחון יש איזו תוכנית מלבד לשאת עיניו אל ראש הממשלה - שלו יש עוד פחות מושג מאשר לאותו טוראי מבולבל.



זהו כוחה של “השיטה": האמונה בכך שמישהו מעלינו יודע מה לעזאזל עושים עכשיו (וכאשר כלו כל הקצים, יש שנושאים עיניים אל השמיים הריקים שמעל ראשם - בתקווה שיש שם איזו ישות שנפלאות דרכיה). חשבתי לא מעט על השרשרת הזאת כאשר התפוצצה מחדש פרשת סילבן שלום, והכותרות שיצרה התערבבו באלה של הפרשה התורנית מהמשטרה, שבינתיים הסתעפה והגיעה (לכאורה כמובן) עד למפכ"ל היוצא, שמילא אם היה צריך להסביר רק לגברת דנינו שהיחסים בינו לבין המתלוננת על ניצב ריטמן היו קולגיאליים בלבד - נראה אותו משכנע גם את אילנה דיין!



מה הקשר בין כל אותם בכירים שסרחו־לכאורה לבין אותו חייל שמנסה בכל מאודו שלא להפוך לחלל? העובדה שהאמון שלו במערכת, זה שעומד בבסיס “השיטה", נסדק עד כדי שבירה שעלולה להפוך שחיתות והטרדה מינית לאיום קיומי של ממש.



חושבים שאני מגזים? בואו נבדוק: כשהתפוצצה בשעתה פרשת חיים רמון, רבים הביעו זעזוע לא מעצם המעשה (מגעיל כשלעצמו, אבל לא בדיוק “פשע המין הגדול בהיסטוריה") אלא מהסמיכות שלו לישיבת הממשלה שהחליטה על היציאה למלחמה בלבנון. עתה, לפי עדותה של אחת המתלוננות בפרשת השר שלום, השר נגע בעצמו (לכאורה, יש לשוב ולהדגיש) “באופן מיני" במהלך דיונים חשובים. אני רק מנסה לדמיין את הסיטואציה: מסביב יושבים מומחים עם תיקים עבי־כרס שבכל אחד מהם חומר שעלול לחרוץ גורלות עבור לא מעט אנשים (גם אם מדובר “רק" בתקציבים) וכל מה שמעניין את כבוד השר הוא לרמוז ליועצת השווה בפינה מה הוא היה עושה לה כאן ועכשיו אילו רק היו כאן לבדם? כמו הארנב ההוא מהבדיחה הישנה, זה שנהג לדחות כל בקשת עזרה מהחיות האחרות בטענה שהוא עסוק כרגע בפעילות מינית. לאחר שלחיות האחרות נמאס והן תהו בקול כיצד הוא יכול לעסוק בפעילות מינית בעודו לבדו, הוא השיב: “עובדה, כולכם על ה... שלי!".



רוצה לומר, אחי סילבן, אני אולי מומחה גדול, אבל אם למדתי במשך השנים משהו על סקס, הרי זה בעיקר שהוא מהנה הרבה יותר עם אחרים.


בואו נחזור אל החייל בעמדה, זה שנושא בתרמילו, כמו שאמר פעם נפוליאון, את שרביטו של הקיסר: הוא נושא עיניו אל המ"מ שאמור לדעת, אבל חושב בכלל על החברה שזרקה אותו ומקווה שלפחות המ"פ יודע - רק שהוא בדיוק בוהה בחזה המפואר של המש"קית ת"ש, מה שמפריע לו להתרכז בהסבר של המג"ד, שבכלל רוקם מזימות איך להשחיר את פניו של מג"ד אחר בדרך להיות סמח"ט, שמצדו מדרבן את קצינת המבצעים להתלונן נגד המח"ט, אף על פי ש"רק" ניסה לנשק אותה פעם אחת, כשהמתינו לביקור הרמטכ"ל, וגם זה לא היה קורה אילו האחרון לא היה מתעכב כדי להתקשר לבנק ולהורות למכור את תיק המניות שלו, רגע לפני שתתחיל כאן מלחמה שאולי תדפוק לו את כל העסק.



אז כן, חייל יקר, התגייסת לצבא כי מגיל אפס הכינו אותך לקראתו - וכשלא היו בטוחים אם אתה מוכן, לקחו אותך לפולין כדי שתראה מה עשו לנו הערבים והגרמנים (כלומר, עד לפני כמה חודשים הייתי כותב רק “הגרמנים", אבל אז הבנתי שהיטלר היה בכלל בחור נאיבי שאהב אמנות, עד שהגיע המופתי), הכל כדי שברגע האמת לא תחשוב על כך שאף אחד מאלו ששלחו אותך הנה לא רואה אותך ממטר - אולי רק הצלף ממול, שאם יקדים אותך חלילה, יהפוך אותך לחשוב: הרמטכ"ל יזכיר אותך בנאום ויקרא לך בשם הפרטי באחוות לוחמים מזויפת, המפכ"ל יורה לחסום את כביש הגישה לבית הוריך כדי שהשר יוכל לבוא לנחם, בלי להוריד את המבטים מאחותך הבוכייה, שנאמר: באתי לנחם - ויצאתי מיוחם.