כמו כל מחזוריות בחייו של אדם, אחת לזמן מה הוא נדרש להתחבר למציאות. אנחנו יכולים לספר לעצמנו איזה סיפורים שאנחנו רוצים, לשכנע את עצמנו שאנחנו מוגנים, שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, שהעולם בכף ידנו, ותמיד, לא משנה כמה כסף יש לנו או באילו חנפנים או בעלי שררה אנחנו מקיפים את עצמנו - המציאות תבוא במוקדם או במאוחר לדרוש את שמגיע לה.
אין לי עניין לפתוח בית דין שדה נוסף למעשיו, לכאורה, של השר היוצא סילבן שלום. נאמר כבר הכל, כמעט. ובכל זאת יש נקודה שרבים נאבקים בה, אולי כי היא מאיימת גם עליהם, ויש להפנות אליה זרקור - האמת, ברוב המוחלט של המקרים, תצא בשלב זה או אחר לאור.
מעניין שבין המציאות לבין מה שעובר אצלך בראש יש לעתים קשר רופף מאוד, כמעט בלתי קיים. אתה חושב שאתה יכול לקפוץ מעל הנחל שזורם בינך לבין המדרכה, ומבלה את שאר היום עם רגל אחת שלא תתייבש לעולם. תופס מעצמך אחד שבחיים לא ייצא פראייר ומבזבז את החיים שלך בהשוואות ובשמחה לאיד. נדמה לך שאתה יכול לנשק בחורות בכוח ואז אתה צריך לעזוב את משרתך הנוחה. כביכול. ובמקרה שלי - לבלות את הזמן בחרדות מתרחישים שלא יקרו, וברוב הפעמים גם יהיו במבחן המציאות שונים וטובים בהרבה ממה שציפיתי. הנמכת ציפיות היא ללא ספק מנגנון הגנה חשוב ונוח, אבל כשהיא הורסת את החוויות עצמן היא מנהג שיש להיפטר ממנו.
השבוע היו כל כך הרבה חדשות שעימתו אנשי ציבור עם המציאות, שאני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. סמיר קונטאר, להבדיל אלף אלפי הבדלות - סילבן שלום, אפילו כלבי ישראל קיבלו זריקת מציאות כשגילו, עם שחרורה של קאיה מההסגר, שראש הממשלה הפסיק להתעניין בהם והקפיא את החקיקה בעניינם. זה סיפר לעצמו שהוא יכול לרצוח אנשים ולהסתובב בפרברי דמשק העליזים ללא הפרעה, השני חשב (אולי, לכאורה, כביכול) שהוא יכול לנשק נשים בכוח ולהמשיך בענייני משרדיו כרגיל, והאחרונים קיוו לסוף טוב לסיפורם. כל אחד מספר לעצמו את הסיפור שהוא רוצה לשמוע, כל אחד נתקל בקיר המציאות כפי שהיא באמת.
ברמה הציבורית זה קורה לנו בכל יום, כשאנחנו קוראים עיתונים ורואים חדשות. רק השבוע פתחו איתנו את בקבוקי השמפניה לקראת כניסתה הממשמשת ובאה של הרפורמה בתחבורה הציבורית שתאפשר לנו לעבור מהרכבת לאוטובוס בכרטיס אחד. לשלם פחות זה באמת נחמד אם רק היה מוצר בקצה השני. העולם כפי שהרפורמה מצייר לנו אותו מתעלם לחלוטין מהעובדה שאין תוכנית הסעת המונים רלוונטית במדינה. ככה זה - המציאות אולי לא משהו, אבל תמיד אפשר להסתפק במציאות אחרת. הכל עניין של השקפה.
אין הרבה אנשים שיכולים לחבר אותנו למציאות. דווקא אלה שאנחנו סומכים עליהם שיגידו לנו הכל, מפטרוזיליה שתקועה בין השיניים ועד מחשבות על כך שאנחנו בוחרים בדרך לא נכונה, הם אלה שרוצים להגן עלינו ושעלולים להסתיר מאיתנו את האמת המכוערת. אז מה עושים? התשובה הכנה כוללת פיתוח מודעות עצמית והכרת החוק הפלילי או במקרים מסוימים סתם נורמות חברתיות. לחיות בסרט זה נחמד - עד שזה פוגע באנשים אחרים, ואז תג המחיר בוא יבוא. זה לא חייב להיות סיפור גדול שמשנה סדרי עולם, לפעמים מספיקה פגישה אחת עם האמת כדי להבין שאתה אידיוט.
ויש גם חיבור למציאות באופן מילולי. כבר שבוע וחצי (ועוד 13 שעות ו־56 דקות, אבל מי סופר) שאין לי חיבור לאינטרנט בבית. אמרו לי ,בית במושב - החיים הטובים, את חייבת לבוא ולהרגיש בעצמך", אבל בינתיים כל מה שאני מרגישה זה את הקריז. חייבת אינטרנט עכשיו. חייבת. אני אפילו לא יודעת מה אני צריכה לבדוק ובאיזה אתר, אבל אני רק יודעת שאני לא מקבלת את אותו הסיפוק מגלישה סלולרית, ואם אחת מאלף החברות שהוזמנו אלי הביתה בעשרת הימים האחרונים לא תצליח לחבר אותי בקרוב - זה יהיה הסוף. אני בטוחה בזה.
זו תקופת "החיבור למציאות" שלי. באופן פרדוקסלי הציפייה היא שהניתוק יוביל לחיבור מחדש עם מי שהייתי אמורה להיות לפני המהפכה הטכנולוגית. אני אמורה לגלות מחדש כמה הדשא ירוק, כמה נחמד ציוץ הציפורים וכמה נחמד לשוחח עם אנשים. מה זה שווה אם אני לא יכולה לקרוא מה אחרים אכלו היום?
אחרי כל אכילת הראש הזאת אני מניחה שהפואנטה היא זו: היה נחמד אם היינו יכולים להתעלם לחלוטין מההשפעה של אחרים על החיים שלנו, פשוט להוציא אותם מהמשוואה. אם אנחנו רוצים "לכבוש אותן", נעשה זאת בלי לשאול אותן, אם אנחנו רוצים לצפצף על כל העולם ולפנות שמאלה דרך הנתיב שממשיך ישר, שילכו לעזאזל כולם. ברוב הפעמים זה יעבור לנו בלי מחיר ומי שעושה זאת גם ישכח מזה כמה דקות אחרי. למזלנו כחברה, קארמה היא כלבה. הרשתות החברתיות נותנות לכל אחד מקלדת, שזוכרת, לטוב ולרע, ופעמים רבות מוציאה את האמת לאור, גם במחיר של שיימינג ושל קריירות פוליטיות. בשלב מסוים כולם ייאלצו להפנים את המציאות הזו.