תשע בערב בישיבה הגבוהה מחניים בגוש עציון. בטלפונים מתקבלות הודעות על הרוגים בפיגוע דקירה. העיניים נשואות לאיש מזוקן, חובש כיפה גדולה, שנושא תפילה באמצע בית המדרש. השייח' עומר סאלאם עוצם עיניים ומתפלל בכוונה: "אללה רחמן". “אלוהים הרחום", הוא מתרגם, אף על פי שלא היה צורך. כמה שהשפות שלנו קרובות, כמה שהעמים רחוקים.
המפגש הזה היה לא מובן מאליו גם לאורח וגם למארחים. השייח' סאלאם, שנראה כמו אחד הרבנים המארחים, הגיע לישיבה תוך סיכון עצמי לא מבוטל של פגיעה על ידי מוסלמים קיצוניים. בסוף ההרצאה שנתן הוא נשאר ללון בישיבה כדי לא להסתכן. למרבה האירוניה, בנסיעה לילית בשטחי יו"ש היו עלולים לחשוב שהוא יהודי ולזרוק עליו אבנים. גם מבחינת התלמידים, בני הציונות הדתית שגרים מאות מטרים מצומת גוש עציון וחווים טרור כבר שלושה חודשים, המפגש עם השייח' הוא לא מובן מאליו.
יחד עם זאת, באוויר יש תחושה של הערכה הדדית של "לומדי תורה", אלו שמשקיעים את כל זמנם בבית המדרש ובמדרסה. "אני מרגיש שאני בתוך קבוצה של מאמינים", פותח השייח' את דבריו. “מאמינים באלוהים, אנשים שיש להם הלכה, כמו שלנו יש שריעה. אנשים שמבקשים לשפר את העולם ואת חייהם בכך שהם נאמנים לתורה".
השייח' סאלאם, במקור ממצרים, עומד כיום בראש קהילה מוסלמית בניו הייבן בארה"ב. את הדוקטורט שלו, על בני ישראל בקוראן, עשה באוניברסיטה המוסלמית אל־אזהר בקהיר. “שני ביטויים נמצאים בקוראן להגדיר את העם היהודי: ‘בני ישראל' ו'העם הנבחר'", אמר. "הקוראן מלא במילות תפילה לבני ישראל. הנביא משה הוא המצוטט ביותר בקוראן, והאל מדבר על עם הספר במילים חיוביות מאוד".
כשאני שואלת את עצמי האם השייח' הוא קוריוז או שאלה הקוראן והאסלאם האמיתיים, באה ההבהרה: "כל זה רק אם אתם מחויבים ל־613 מצוות, להלכה", הוא אומר בעברית ואז חוזר לאנגלית מתובלת בערבית: "הקוראן אומר יותר מפעם אחת שאם בני ישראל לא ישמרו שבת ולא ישמרו על המצוות, הם יביאו קללה. לא אלחם בכם, אבל לא אוכל להגן עליכם מפני אחי שיילחמו בכם".
רגע לפני שאני מבינה שהשייח' הנכבד יכול להיות נכס לארגוני המחזירים בתשובה, מתבהר לי ההבדל בין היהדות לבין האסלאם. בתורה כתוב "ותטמא הארץ ואפקוד עוֹנה עליה ותקא הארץ את יושביה" (ויקרא יח). כלומר, אדמת הארץ לא מסוגלת לשאת את העם היהודי כשהוא חוטא, אבל על פי תורת ישראל האל מחליט מתי העם יוצא לגלות. לעומת זאת, על פי האסלאם מצווים האנשים להילחם את מלחמת הדת, הג'יהאד, במי שאינם דתיים מספיק.
"בקוראן יש ג'יהאד גדול וג'יהאד קטן", מבהיר השייח'. "הג'יהאד הגדול הוא של הנפש, והקטן הוא של החרב. העם האסלאמי לא נבנה על החרב. קודם לכן כל אדם צריך לעשות את הג'יהאד הגדול, להיות אדם טוב, להגן על המיעוטים, לחיות חיי משפחה וקהילה מוסריים. שאנשים יראו בו מגן ומשרה ביטחון. אם הג'יהאד האמיתי היה קיים, עם ישראל היה מוגן על ידי האסלאם. אני מצר על כך שלא מתבססים על הג'יהאד הגדול. אם היו מקיימים אותו ומתקנים את המידות, לא היו לאדם אויבים בכל מקרה, ואז לא היה צורך בג'יהאד הקטן". השייח' סאלאם עושה מאמץ וקורא בעברית את הפסוק בתנ"ך שמסביר את דבריו: “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו". (משלי טז, ז).
הגם שיש לי קושי עם האמירה שזכות הקיום היהודית היא רק לשומרי מצוות, אני מרגישה שאולי המפתח להבנה בין האסלאם ליהדות יכול להיות אצל אנשי הדת. הרי הרמב"ם כתב בערבית, ויהודים השאירו מאחוריהם בתי כנסת במדינות ערב.
אחרי ההרצאה ניגשתי אליו כדי להבין מה השתבש. "המוסלמים מסתכלים על ההיסטוריה שלהם, ורואים שאבותיהם היו אדוני הארץ: מצטיינים במדעים, במסחר, בטכנולוגיה, ברפואה. היו להם ניצחונות, היו להם יכולות שליטה ושלטון והיה להם סדר חברתי", הבהיר השייח'. "כל זה התפרק ב־1919 עם נפילת האימפריה העות'מאנית. בנוסף קרה עוד דבר חשוב: הדמוקרטיה. למוסלמים יש בעיה עם העובדה שבדמוקרטיה לכל אחד יש קול. מבחינתם מי שצריך לבחור מה נכון אלה החכמים".
ואיך זה קשור להקצנה המטורפת שאנחנו רואים כיום בעולם המוסלמי?
"יש תחושה שהאסלאם מאוים. יש קונספירציה שהעולם רוצה להשתיק את האסלאם ולאנשים זה כואב. הם לא לומדים קוראן באמת, אז אנשי הדת עושים להם שטיפת מוח".
איך אתה רואה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעיניים דתיות?
"היהודים לא הגיעו לארץ ישראל כדי לבנות בתים באילת, אלא כדי להתפלל בירושלים. כשחילונים פלסטינים עושים משא ומתן עם חילונים יהודים, הם אולי יודעים לדבר על הכלכלה, אבל כשהם מגיעים לסוגיות דתיות, הם מטאטאים אותן מתחת לשטיח, כי אין להם יכולות להתמודד איתן".
יש לך שותפים לדרך, אנשי דת מישראל?
"לא הרבה. הם לא מעיזים להגיד את הדברים בקול רם".
# # #
אחרי שהשייח' סאלאם סיים את דבריו, עלה לדוכן הרב יואל בן נון. “אלה שרואים את עצמם כאנשי שלום, בעיקר בחברה הישראלית, פוחדים מאנשים דתיים", אמר. "הם באים לשלום ממקום של חול, של תפיסה חילונית. מבחינתם שלום זה מסחר, זה שיתופי פעולה, זה זכויות פוליטיות. האמירה היא שאם שני הצדדים ישימו בצד את האמונות הדתיות שלהם, יהיה שלום, אבל המחשבה שאפשר לצמצם את האמונה הדתית לתוך בתי כנסת ומסגדים, ושם היא לא תפריע לנו לעשות שלום, זו תקוות שווא".
עוד אמר הרב בן נון: “האמונה הדתית היא יותר חזקה, שהניסיון הזה רק יגרום לליבוי אש גדולה יותר. כל ניסיון לייצר נורמליזציה יהיה אחרי שנשאל שאלות בסיסיות של זהות: מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. בלי המרכיב הדתי לא יכול להיות שלום, ואולי להפך. כל הסכמה שהיא רק חילונית תגרור אי הסכמה של הדתיים. אני שמח על השיחה פה, שבאה מרצון לתקן את המידות, את עצמנו ולעדן את הנפש. רק מתוך מקום שמבין שהאדמה שייכת לאל ולא לאף אחד אחר, אפשר יהיה להביא שלום".
בסיום המפגש חשבתי על בני הציונות הדתית שהושמצו כל כך בשבועיים האחרונים. האם יכול להיות שבסוף דווקא הם יצליחו לעשות שלום עם בני גילם, צעירים דתיים מוסלמיים? הרב מנחם פרומן ז"ל האמין בכך והסתכן בכך שיראו בו משוגע. לפעמים בא לי להשתגע קצת ולחשוב שזה אפשרי.