1. בתחילת השבוע תקף מחבל פלסטיני חייל בירושלים ודקר אותו. החייל, שלא היה חמוש, נפצע באורח קל והדף את המחבל, ומאבטח שהיה בקרבת האירוע השתלט עליו. התקרית - עוד אירוע בשגרת האינתיפאדה השלישית - ממחישה ביתר שאת כמה חשוב בעת הזו שחיילים שיוצאים לחופשה יישאו את נשקם האישי. אך צה"ל אינו מאפשר זאת לכל חייליו, גם אם הם קרביים. הנפגעים העיקריים מגישתו של צה"ל, שמעדיף כנראה את השמירה על נשקו יותר מאשר שמירה על חייהם של המשרתים בו, הם החיילים הבודדים. לרוב מדובר בחיילים מבוגרים יחסית, בשנות ה־20 לחייהם, שעלו לישראל ללא משפחה כדי להתנדב לשירות צבאי.
לאחרונה הצטברו עדויות ותלונות על אפלייתם של חיילים בודדים בחטיבת הצנחנים ועל יחס גחמתי, שרירותי ומתנשא כלפיהם מצד כמה מפקדים בחטיבה, בעיקר בדרגות מפקדי מחלקות ופלוגות. מדובר לא רק באיסור החל על חלק מהחיילים הבודדים לקחת עמם את כלי נשקם האישי ביציאתם לחופשות, אלא גם בהפרה של פקודות, נהלים והנחיות של המטה הכללי באשר לזכויותיהם.
חלק מהחיילים סיפרו על מה שעובר עליהם להוריהם בחוץ לארץ, ואלה אספו את המידע, העלו אותו על הכתב והעבירו אותו לידי "מעריב־סופהשבוע". מדובר בחיילים המשרתים ב"פלוגות מסלול" - המצויים בטירונות ובאימונים מתקדמים של החטיבה. חלק מהחיילים הם דור שני, בנים להורים ששירתו גם הם בחטיבה או בצה"ל. לבקשת ההורים ומתוך חשש שמא יבולע לבניהם, לא יופיעו ברשימה זו שמות החיילים, תאריכים או פרטים אחרים שעלולים להביא לזיהוים.
"באופן כללי", נכתב במסמך העדויות, "יש לבנים שלנו תחושה שנוהגים בהם שלא כראוי ולא מקפידים בכל הקשור לזכויותיהם מתוקף היותם חיילים בודדים".
בחטיבת הצנחנים יש כיום שלושה גדודים: 890, 202 ו־101. בכל גדוד יש "פלוגת מסלול" שמונה בין 80 ל־100 חיילים. לאחר סיום המסלול, שנמשך כשנה, עוברים החיילים לפלוגות המבצעיות. לפי נתוני דובר צה"ל, מספרם של החיילים הבודדים בחטיבה הוא כ־300. יותר ממחציתם משרתים עדיין בפלוגת המסלול, כלומר משרתים בצבא כשמונה חודשים. זהו מספר מרשים, שלפיו יותר מ־10% מכלל חיילי החטיבה הם חיילים בודדים, המעיד על כוח המשיכה של החטיבה גם למתנדבים מחוץ לארץ.
מדיניות צה"ל היא לוודא שהנשק האישי של חייל שיוצא לחופשה יאוחסן במקום בטוח. כלומר שבעת חופשתו, גם אם החייל אינו שוהה בביתו, הנשק יימצא בהשגחה של מי שמתגורר במקום. באופן טבעי, הנפגעים העיקריים מההנחיה הזו הם החיילים הבודדים. חלקם מתגוררים בחדרים בקיבוצים, אחרים יוצאים לחופשות, שבהן הם מתארחים אצל חברים או קרובי משפחה.
גם אם נקבל את ההיגיון שמאחורי החלטות צה"ל בנושא שמירת הנשק בעת החופשה - וכאמור אפשר לחלוק על כך בתקופה זו של גל הטרור - הרי שמהעדויות שהועלו מתברר כי בחטיבת הצנחנים אוכפים את ההחלטה בחומרה יתרה, לעתים תוך שרירות לב וללא אחידות.
בחודשים הראשונים לשירותם בבסיס האימונים של החטיבה (בא"ח) לא הורשו כל הטירונים - ישראלים ומתנדבים מחוץ לארץ - לקחת עמם את כלי נשקם ביציאתם לחופשות. נאמר להם כי אירעו כמה מקרים שבהם נגנבו כלי נשק מבתיהם של חיילים ושל קצינים. ההוראה שונתה מאוחר יותר, והחיילים הורשו לשאת את נשקם בחופשות. אך לא כך לגבי החיילים הבודדים. כשחלקם התלוננו על הגישה המפלה אותם לרעה אצל מפקדיהם הישירים - מפקדי מחלקות ופלוגות - הוסבר להם כי זה נובע מהיותם חיילים בודדים הגרים בחדרים בקיבוצים או במקומות מרוחקים ומבודדים, שבהם יש סכנה גדולה יותר שהנשק לא יישמר כראוי.
"אלה טיעונים מגוחכים, משום שהמפקדים ביקרו בחדרים של בנינו וראו מקרוב את סידורי האבטחה, כמו סורגים שהותקנו על החלונות, או חדרים מאובטחים במנעולים עם נעילה כפולה בקומה שנייה ולא בקומת קרקע", נכתב במסמך העדויות.
אך גם כשהמתלוננים יצאו לחופשות אצל משפחות שבהן הנשק היה בהשגחה רצופה, נמנעה מהם הזכות לשאת אותו, בלי הסבר מניח את הדעת. במקרה מסוים החייל הבודד הורשה לשאת את כלי נשקו בסוף שבוע ספציפי. אך בחופשה אחרת נמנע מאותו חייל לשאת את כלי נשקו אף על פי שיצא להתארח אצל אותה משפחה בדיוק שמתגוררת באותו בית.
במקרה אחר חייל בודד שמתגורר בדירה משותפת עם עוד כמה חברים, גם הם חיילים בודדים מהחטיבה, לא הורשה לצאת עם נשקו. לעומת זאת, חבריו מגדודים אחרים ומפלוגות אחרות הורשו לשאת בחופשה את נשקם האיש. "ממקרים אלה ואחרים עולה שאין בחטיבה שיטתיות וכל מפקד זוטר מחליט על דעת עצמו ועל פי גחמתו", נכתב באחת העדויות.
# # #
אך כל זאת הוא כאין וכאפס לעומת היחס לחיילים הבודדים בנושאי פרט ורווחה. תקנת הצבא קובעת כי חיילים בודדים צריכים להשתחרר ביום שהפלוגה יוצאת לחופשה מוקדם ביום שישי, כדי לאפשר להם להגיע לבתיהם, במיוחד במקומות מרוחקים, ולהספיק לקנות מזון לשבת.
אך לפחות בשלוש הזדמנויות זה לא קרה. החיילים סיפרו כי מפקדיהם שחררו אותם בניגוד לנהלים באיחור של כמה שעות. הם כיתתו רגליהם מהבא"ח בדרום הארץ, המשיכו באוטובוס או בטרמפ צבאי לתחנת הרכבת, משם בעוד אוטובוס ואחר כך צעדו ברגל עד שהגיעו לחדריהם. וכשהגיעו כל החנויות היו כבר סגורות והם לא הספיקו לקנות מזון.
במקרה אחר החליט אחד החיילים כי "הגיעו מים עד נפש", ולאחר שהתקלות האלה חזרו שוב ושוב החליט לעזוב את יישובו הקטן ולעבור לתל אביב. כשאחד החיילים התלונן בפני המ"פ, התשובה שקיבל התפרשה כניסיון לנפנף אותו בנוסח "מותק, אני מבין אותך".
נושא בעייתי אחר הוא מה שקרוי "יום סידורים". לפי ההסדר המקובל בחטיבת הצנחנים, חייל בודד בתקופת מסלול זכאי ליום סידורים אחד של 24 שעות בכל חודש. מיותר להסביר את חשיבותו. בניגוד לחיילים שנעזרים בבני משפחה מול הבירוקרטיה, לחיילים הבודדים אין מי שיסייע בניתוב דרכם במבוכים. הם זקוקים לכל דקה שצה"ל החליט כי מן הראוי להעמיד אותה לרשותם. ואז לאכזבתם הם נתקלים במפקדים חסרי רגישות, שבחסות הפיקוד הבכיר או בניגוד לו עושים ככל העולה על רוחם ומכופפים את ההוראות. הם משחררים את חניכיהם באיחור, או בכלל לא, או שעושים זאת רק כברירת מחדל, מחשש שיוגשו נגדם תלונות.
אך אם כל זה אינו מספיק, הסעיפים המרגיזים ביותר בעדויות עוסקים בקשה מכל: הקשר עם הבית והמשפחה. צה"ל קבע כי חייל בודד זכאי לחופשה בת שמונה ימים בשנה לפגישה עם הוריו או בני משפחתו הקרובים. בניגוד לחיילים מן השורה שרואים את יקיריהם לעתים תכופות, על החיילים הבודדים עוברים חודשים ארוכים, לעתים שנה של בדידות וגעגועים, עד שהם זוכים לרגעי החסד האלה. אפשר היה על כן לצפות, שלפחות בנושא זה יפגינו בחטיבת הצנחנים רגישות ואנושיות. אך גם כאן יש ביטויים למכביר של אטימות.
במקרה אחד שמופיע במסמך הודיע חייל בודד למפקדיו חודשים ארוכים מראש כי אביו ובני משפחה נוספים אמורים להגיע לביקור בישראל בחודש שעבר (דצמבר), וביקש לקבל חופשה של שישה ימים. ואכן בקשתו נענתה. הוא יצא מבסיסו וזכה להתראות עם יקיריו ליומיים, כשלפתע קיבל זימון דחוף לחזור לבסיסו. נאמר לו על ידי מפקדו הישיר כי עליו להיבדק בידי רופא לפני קורס הצניחה. ואולם מש"קית תנאי השירות שלו (ת"ש) גילתה לו שהסיבה היחידה שבגינה נדרש לחזור ליחידה הייתה מחסור בכוח אדם לעבודות מטבח. רק בהתערבות מכר, קצין בכיר בצה"ל, ההוראה בוטלה. אך עוגמת הנפש על השקר של מפקדו נותרה כצלקת.
השקר של "בדיקת רופא", שנועד למלא את המחסור בכוח אדם שיקלף תפוחי אדמה או יעסוק בעבודות מטבח אחרות, חזר אצל חייל אחר, שהוא ומשפחתו התארגנו במשך חודשים לביקורם מארה"ב בישראל. גם כאן נדרשו קשרים עם קצינים בכירים כדי להעביר את רוע הגזירה הבלתי חוקית.
במקרה נוסף ביקש חייל בודד במשך חודשים ארוכים לכבד את זכאותו ולנסוע לפגישה עם הוריו בחוץ לארץ. הבקשה אושרה רק ברגע האחרון, והדבר עלה בתשלום מיותר של 1,000 דולר בשל רכישת כרטיס טיסה ברגע האחרון.
ואם לא די בכל המקרים האלה כדי להעיד על האטימות, הנה אולי הדוגמה הכואבת והמעליבה מכולן. חייל בטרום טירונות סיכם עם מפקדיו כי יטוס לאחר טקס השבעתו לביקור אצל משפחתו, שאותה לא ראה שנה. הוא ידע כי לאחר טקס ההשבעה מיועדות לפלוגתו משימות שמירה ועבודות מטבח, וסבר שלא יחמיץ את האימונים החשובים. מפקדיו נענו לבקשתו, אך מפקד המחלקה שלו החליט להתעלם מהסיכום ולהפר אותו. כשהחייל הביע את אכזבתו ומחאתו התפרץ עליו המ"מ, שהתאפיין ביחס מזלזל ופוגעני במיוחד בחיילים הבודדים האנגלו־סקסים: "אז מה אם לא ראית שנה את משפחתך. אני לא ראיתי את אמי במשך שבועיים וזה יותר קשה לי. אין לך מושג איזה בעיות יש לי בבית עם האחים שלי".
יכול להיות שחלק מהבעיות נובעות מפערי התרבות בין גסות הרוח והחספוס הישראליים לחינוך המערבי. אפשר שהבעיה היא בפער הגילים. חלק מהחיילים הבודדים מגיעים לצה"ל עם תארים אקדמיים, הם מבוגרים בגילם, וכנראה גם בוגרים בהתנהגותם ממפקדיהם.
"אנחנו לא קוטרים", אמר אחד החיילים להוריו, "איננו מתלוננים כשאנו קופאים מקור באימונים בלילות, וכשנמנעת מאיתנו שינה. אנו מתנדבים כפולים. גם לצה"ל וגם לצנחנים. באנו לכאן מתוך רצון לתרום ולהזדהות עם ישראל. אנו סובלים בדיוק כמו אחינו לנשק הישראלים ומקבלים זאת בהבנה. אך כשהצבא שוב ושוב מתעלם מהזכויות שהוא עצמו קבע עבורנו ומתעמר במתנדביו, ואחר כך עוד מאשים אותנו כאילו אנו אלה שמנסים לנצל לרעה את מצבנו, הרי שמשהו לא טוב מתרחש ויש לתקנו ומיד. תחושתנו היא Enough is enough".
במלחמה האחרונה בעזה נפלו כמה חיילים בודדים ואלפים שביקשו להזדהות ולהביע את הערכתם הגיעו להלוויות המרגשות שלהם. אלמלא עשו זאת, רק קומץ היה פוקד אותן. היחס של חטיבת הצנחנים למשרתיה החיילים הבודדים מעורר את השאלה, האם הם יודעים לכבד את לוחמיהם רק לאחר מותם?
# # #
הכתבה הזו לא נכתבה מתוך רצון לנגח את חטיבת הצנחנים. היא נועדה לסייע לתקן את העוולות. כשפניתי לדובר צה"ל ויידעתי אותם על המתרחש, הייתה לי תחושה שהטענות נופלות על אוזניים קשובות, מתוך רצון כן לתקן את הקלקולים. הוצע לי לשוחח עם מפקד חטיבת הצנחנים ושמחתי על ההצעה. אך אחר כך, בטענה של רצון לשפר את המעוות ולהפיק לקחים, נתבקשתי למסור שמות ופרטים מדויקים על האירועים. בקיצור - לחשוף מקורות.
משסירבתי, שוחחה איתי קצינה מטעם פיקוד המרכז האחראית על חטיבת הצנחנים, ובמקום להאזין השמיעה כמוקדנית בחברה מסחרית את מדיניות צה"ל. בסופו של דבר מסר דובר צה"ל תגובה לקונית, שמעידה על כך שאולי הדיבורים על הפקת לקחים הם מהשפה ולחוץ: "מפקדי חטיבת הצנחנים, בכל שדרת הפיקוד מוקירים ומעריכים את שירותם של לוחמי החטיבה הבודדים. כלל המפקדים פועלים בהתאם לנהלים ולפקודות, בכדי לממש את זכויותיהם של החיילים הבודדים ולהקל על שירותם. במידה ויתקבלו פניות נקודתיות אשר דורשות טיפול בנושא, הן ייענו ויטופלו במישרין".
2. במשרד הביטחון מצטערים על הדרך שבה פוטר יאיר רמתי - ראש מינהלת "חומה" במשרד הביטחון, המערך הלאומי להגנה מפני טילים - כמו היה זה מפגן עריפת ראשים בגיליוטינה במהפכה הצרפתית או חיסול מידי כיתת יורים במשפט שדה צבאי.
את האשמה בהחלטה ההיסטרית תולים במנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, אלוף לשעבר, שנוהג כאחרון הפקידים האפרוריים ביותר של השירות הציבורי ונקלע ללחץ לא מובן. מקור במשרד אמר כי "אפשר היה וצריך היה לנהוג אחרת והיה מספיק זמן להיערך לכך".
לפני שההודעה החפוזה, שנוסחה בברוטליות, נשלחה לכתבים הצבאיים ביום ראשון לפנות ערב, חיפש הראל את שר הביטחון משה יעלון, שנכח בישיבת הקבינט ובדיונים אחרים. משלא השיגו החליט על דעת עצמו לפרסם את ההודעה, שבה בישר לאומה על כך שרמתי מודח בשל עבירות חמורות של ביטחון מידע. מקור במשרד הכחיש כאילו הסיבות לפיטורים נבעו מדעתנותו של רמתי או ממאבקי כוח ואגו בינו לבין הממונה עליו, ראש מפא"ת אופיר שהם, והמנכ"ל הראל, שקינאו בהצלחתו.
ואכן רמתי, מסיבות לא מובנות, עבר עבירות חמורות כשהעביר ממחשבי משרד הביטחון המאובטחים מסמכים סודיים ביותר למחשבו הפרטי ולמכשיר הטלפון שלו. המידע על התנהלותו הגיע כבר לפני שבועות לממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), אמיר קין, שפרש לאחרונה. קין הזמין את רמתי לבירור והזהירו, אך לטענת המקור הביטחוני רמתי המשיך לנהוג כשור מועד. על רקע זה הוחלט שלא ניתן יותר לעבור על סדר היום על מעשיו והוחלט להדיחו. ביסוד ההחלטה עמד גם הרצון לשלוח מסר של "למען יראו וייראו". הוא הוזמן לשימוע אצל המנכ"ל הראל שבישר לו על הדחתו.
שר הביטחון, שלא נפגש עדיין עם רמתי, (בינתיים, נפגש הבוקר (שישי) השר לפגישת פרידה מרמתי והודה לו על תרומתו. כמו כן הביע צער על דרך פרסום ההודעה על פיטוריו אך הבהיר שלא הייתה ברירה בגלל העבירה שביצע, גם אם לא בזדון) אישר את ההחלטה ויידע גם את ראש הממשלה. בתיאום עם רמתי הוחלט שימשיך בתפקידו עוד זמן מה עד לסיום הניסויים המשותפים עם ארה"ב של מערכות שרביט קסמים וחץ, שהוכתרו בהצלחה.
ההחלטה שהתקבלה על הדחתו הייתה של משרד הביטחון ולא נבעה מלחץ אמריקאי. הערכה זו היא בניגוד לרמיזות בתקשורת, וככל שניתן לברר, התקלות באבטחת המידע מצדו של רמתי לא גרמו לנזק למיזמים שהיה שותף להם.
במשרד הביטחון מודים כי לרמתי בן ה־61, מהנדס טילים מן הטובים שעבדו במערכת הביטחון, יש זכויות רבות בקידום המיזמים להגנה מפני טילים מאז החל את דרכו בתעשייה האווירית ובארבע השנים האחרונות כראש מינהלת "חומה", ומצרים על הדרך שבה פוטר. במשרד מבטיחים כי "יופקו לקחים", אך עומדים מאחורי ההחלטה להדיחו.