כמו נער מתבגר שמותח עד הקצה את גבולות הסבלנות של אביו, כך אנחנו נראים בשנים האחרונות. הנער ימרה את פי האב, ימרוד בו, יבוז לו, יסביר לכל העולם שאבא שלו לא מבין שום דבר בכלום, אבל בסוף היום יתייצב נטול בושה ויתבע ממנו שיעניק לו דמי כיס.
האבא רוב הזמן מבליג. הוא נעלב כשמביכים אותו, מתרגז כשעושים עליו מניפולציות שקופות, פה ושם אפילו חולפת בו המחשבה אם לא הגיע הזמן לבעוט את הפרחח החוצה מהבית ושיסתדר לבדו, אבל בסוף היום אבא עדיין סולח, אפילו מוכן להגדיל את הקצבה השנתית של הבן הפוחז.
בוקר אחד מגלה הנער לתדהמתו שאבא התקין לו תוכנת מעקב בטלפון. הוא לא יודע את נפשו מרוב כעס ועלבון. "איך יכול להיות שאבא אוהב ינהל מעקב אחרי הבן שלו?", תוהה הנער ואיתו מזדעזעים גם הפרשנים. אז זהו, שכל מי שכבר חווה הורות לבן עשרה, יודע שגם אב אוהב רוצה לדעת יותר על מה שעושה הבן ובעיקר מה הוא לא מספר לו.
ההפתעה שאחזה ברבים מאיתנו למשמע הדיווח על ריגול אמריקאי אחרי ראש הממשלה אינה במקומה. ארה"ב מרגלת אחרי כולם, אויבים וידידים כאחד, ולרגע לא עלה על דעתה להפסיק את הנוהג הזה. היא רק עושה יותר מאמצים לאתר ולסכל את מי שעשוי להיות אדוארד סנודן הבא.
כל התקשורות שאנחנו מנהלים חשופות לעיני המכונה האימתנית של הסוכנות לביטחון לאומי האמריקאית (NSA): שיחות טלפון, גלויות וגם מוצפנות, אי־מייל, וואטסאפ, מסרונים - האמריקאים יכולים לקרוא הכל, ולא רק הם.
בנימין נתניהו יודע לא מעט על סייבר. הוא מקפיד לא להסתובב עם טלפון סלולרי אישי, במשרד הוא לא מחזיק מחשב, וכשהוא מתקשר לאנשים הוא מבקש שיענו לו מטלפון קווי ולא מנייד. זה מבטיח לו שלפחות גורמים שאינם מעצמה לא יוכלו לעקוב אחריו, וגם עבור מעצמות - זה הופך את המעקב אחריו להרבה יותר מורכב. אבל זה לא מעניק לו חסינות.
הדיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" היה מופרז. הטענה כאילו ארה"ב שתלה מתקן האזנה במשרדו של נתניהו נשמעת מפליגה, וגם לא סביר שאילו היה מתקן כזה, האמריקאים היו מתרברבים על קיומו. ובכל זאת, לו אני האחראי על אבטחת המידע של ראש הממשלה, הייתי עורך השבוע סריקה נוספת לאיתור האזנות במשרד, בנוסף לסריקות שמתבצעות באופן קבוע. ברור ששיחות שמנהל ראש הממשלה עם גורמים מחוץ למשרדו או למערכת הביטחונית חשופות. האם ארה"ב יודעת להאזין גם למערכות התקשורת המוצפנות של ישראל? אין ראיה לכך, אבל צריך להניח שכן.
העיתון האמריקאי טען גם שהריגול הוא הדדי, אבל זו שטות. ישראל לא מרגלת אחרי ארה"ב. זו הנחיה ברורה וחדה מאז פרשת פולארד, קו אדום עבה שאיש בישראל לא יחצה. הטענה כאילו יחידה 8200 של צה"ל תשתול סוס טרויאני במחשבי NSA מגוחכת.
8200 ו־NSA עובדות בשיתוף פעולה הדוק, אפילו אינטימי, כבר שנים. אף אחד לא יסתכן בהחדרת תוכנה זדונית לאמריקאים, שגם יגלו אותה במהרה. מאז פולארד, יש לאמריקאים נטיות פרנואידיות בכל הנוגע לישראל. כל מעשה שטות של ישראלי בארה"ב נתפס כקונספירציה: קצין ישראלי שמחדיר בטיפשות דיסק־און־קי למחשב בבסיס אמריקאי, טייס ישראלי שמנסה להעתיק ולשמור את ביצועיו על סימולטור אמריקאי או קבוצת מבקרים שמצלמת קצת יותר מדי בביקור בתעשייה ביטחונית בארה"ב.
אבל על אף האסימטריה, ישראל לא שם. לא במקרה יצאו שרי החוץ ג'ון קרי ומוחמד זריף לשוחח במרפסת במלון בז'נווה. הם ידעו שהחדרים במלון מואזנים, ולא רק על ידי גורם אחד. מדי פעם גם יצאו להליכות משותפות כדי ליהנות מפרטיות.
זה במסגרת כללי המשחק של עולם הסייבר. כל מה שמונח בעולם הגלוי חשוף לכולם. כל מחשב או טלפון שמתחברים לרשת כלשהי כמוהם כספר פתוח, לא רק אל מול המעצמות, גם מול קבוצות האקרים שהולכות ומשתכללות. יכולות הסייבר שנמכרות היום בשוק החופשי מאפשרות גישה לטלפון של כל אחד מאיתנו. כולנו מסתובבים היום עם מצלמה ומיקרופון צמודים - מה שאומר שחיינו חשופים לעין כל מי שמתעניין. ההגנה היחידה שיש לאזרח היא העובדה שכל עוד הוא לא מעורר עניין מיוחד, איש לא יטרח לעקוב אחריו.
הסיוט הטורקי
יאיר רמתי, ראש מינהלת "חומה" במשרד הביטחון, ידע שהוא לא עוד אזרח ושמה שיש במחשבו האישי מעורר עניין בקרב הרבה גורמים, מוושינגטון ועד בייג'ינג. הוא שגה כשהעביר מידע מסווג למחשב שלו וחשף אותו לעיני כל המתעניינים.
במשרד הביטחון החליטו שמאחר שלא מדובר במקרה ראשון הוא ייאלץ לסיים את תפקידו. קשה להתווכח עם ההחלטה הזאת, אבל צריך להתווכח עם הדרך המבזה והמשפילה שבה היא נעשתה. רמתי הוא אחד המדענים המבריקים של הדור הזה. כל פרויקט שהוא נגע בו המריא, תרתי משמע. מדינת ישראל חייבת לו המון, ודאי שהיא חייבת לאפשר לו פרישה מכובדת יותר.
ההחלטה של מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל לבעוט את רמתי בגסות הייתה לא נבונה ומיותרת. מאחר שמדובר בעבירה משמעתית, שאין בה חשד לפגיעה בטוהר המידות, אפשר היה לקבל החלטה משותפת על סיום תפקידו בדרך מכובדת. ואם נניח שהיה גורם זר שנחשף למידע המסווג במחשבו של רמתי, על אחת כמה וכמה נדרשה תגובה מתונה ולא היסטרית שתשדר לצד השלישי שלא קרה שום דבר נורא.
רבים לא מבינים עד כמה עולם הסייבר משפיע על הדרך שבה אנחנו חיים. הפרטיות ב־2016 נראית כמושג ששייך לעבר. למי שחי חיים מודרניים היום, מחובר למחשב ולטלפון, אין יכולת לשמור על פרטיות. אנחנו עוסקים הרבה בסכין וברקטה שמאיימות עלינו, אבל בעולם הנוכחי גם אלקטרונים שנשלחים מצד אחד של העולם יכולים לחולל נזק ממשי בצד השני.
טורקיה חוותה את זה בחודש האחרון על בשרה. כבר יותר משבועיים ש־400 אלף אתרי אינטרנט טורקיים מושבתים או סובלים מקשיים. מהירות הגלישה בטורקיה בדצמבר צנחה כמעט לאפס בשל מתקפת סייבר נרחבת. בשבוע האחרון הושבתו גם רבים מהבנקים הטורקיים ונמנעה היכולת להשתמש בכרטיסי אשראי.
זה נשמע כמו מתקפה מוגבלת ולא מכאיבה מדי, אבל זו רק הדגמה למה שיכולה לחולל מעצמת סייבר למדינה אחרת. ברצות המעצמה רכבות יחלו להתנגש זו בזו, רמזורים יחדלו לפעול ובבתי החולים יימחקו כל רישומי התרופות וההנחיות לטיפול. טורקיה עומדת נבוכה ולא ממש יודעת את מי להאשים ואם היא יכולה להגיב כנגד מישהו.
זה משנה את כל מה שחשבנו על מלחמה. משחר האנושות נלחמו בני האדם באמצעים קינטיים: מאגרוף דרך חנית וחרב ועד לפצצה החכמה. בעולם החדש אפשר לחולל המון נזק בלי להזדהות ובלי לקום מהכיסא.