האיש השקט: ליאור דיין מספר על קרוב המשפחה החרישי שיחסר בעולמנו הרועש

השבוע הלך לעולמו אדם שקט ממשפחתי. הוא ליווה אותי מילדותי עם חיוך, מבט מבין, סיגריה ביד ומעט מאוד מילים. הוא היה מהאנשים האלה שיכולת לתפוס אותם עומדים במרפסת במשך שעות ומסתכלים על העצים בגינה בלי להגיד דבר.
 

כשהגעתי ללוויה השקטה של האיש השקט והבטתי באנשים הלא רבים שהצטופפו ליד חלקת הקבר, חשבתי לעצמי שאנחנו נמצאים בעולם די דפוק. המציאות היא שאנשים רעשניים מביאים יותר קהל ללוויות הרועשות שלהם ודרך כך הם זוכים לשמר את זכרם. אנשים שקטים משאירים אחריהם לוויות מצומצמות ושקטות, שלא משאירות הרבה רושם על אגף הזיכרון במוח. ככה זה עובד בעולם הרועש שלנו.
 

את זה, אגב, אפשר לראות די טוב בבית "האח הגדול" מדי שנה. תמיד בתחילת השהות בבית יש זמן מוגבל בן שבוע (אני חושב) עד שמתחילות ההדחות, ובמהלך הזמן הזה כמעט כל המועמדים מנסים לעשות כמה שיותר רעש כדי לשרוד את הצבעת הקהל. כי ברור שהשקטים יודחו. כי בעולם שלנו אין סבלנות לאנשים בווליום נמוך.
 

אחרי הלוויה הלכנו לבית השקט של המנוח השקט ושם סיפרו לי שהוא הלך לעולמו בדרך שקטה למדי, במיטה שבביתו, בשנתו. האיש השקט היה בן 81 במותו. לאור זאת שעוד לא מצאו דרך למנוע את המוות וכולנו נגיע לשם, הייתי קונה עסקת חבילה של מוות בגיל 81, בבית, תוך כדי שינה.

בשנים האחרונות יצא לי לראות יותר מדי אנשים נרקבים ועוברים מסעות סבל נוראיים בבתי חולים  גריאטריים, בדרכם אל בית הקברות. זה באמת נורא, אתה מגיע למקומות האלה ורואה סמרטוטי אדם מדולדלים שגופם מחורר ומחובר לכל מיני קתטרים ואינפוזיות וזונדות, והם עצמם משמשים על תקן בור ניקוז של תרופות משככות כאבים שהופכות אותם מבני אדם לתופעת לוואי של הרפואה המודרנית.
 

זה לא דבר של מה בכך ללכת לעולמך בצורה שקטה, עוד לפני שאתה הופך לשק האגרוף של בתי החולים הגריאטריים וכדורי שיכוך הכאבים.

וזה מזכיר לי שלא מזמן הלכתי ברחוב ופגשתי את השחקנית יבגניה דודינה ששיחקה בסרט האחרון של אבא שלי “ד"ר פומרנץ". אתה יודע, היא אמרה לי, לא מזמן נזכרתי באבא שלך שהיה בן אדם שפשוט אי אפשר להמציא. נזכרתי שבאחד מימי הצילום הגעתי לסט והוא נראה די רע, אז שאלתי אותו מה שלומו. הוא אמר לי שהגב הורג אותו מכאבים. אז שאלתי אותו אם הוא לקח משהו נגד כאבים. כן, הוא אמר לי, לקחתי המון מורפיום. נו, וזה מעלים את הכאב? שאלתי אותו. כן, הוא אמר לי, אבל אני מרגיש שביחד עם הכאב גם אני נעלם.

 

האיש השקט ואשתו בביתם בערד. צילום: נטע בר

האיש השקט עלה מעיראק כשהיה בן 17 ונשלח למעברה ברמת השרון שהיום היא שכונת וילות יוקרתית. מהמעברה הוא המשיך לאחת הערים השקטות והמיוחדות בארץ - ערד. מאז שאני ילד אני מהופנט מהעיר המדהימה הזו שמושכת אליה אנשים יוצאי דופן. הנה שני תושבים של העיר שאין ביניהם שום מכנה משותף פרט לכך שהם הפכו לענקים בתחומם: עמוס עוז ויצחק אברג'יל.
 

האיש השקט עבד לו בשקט במפעלי ים המלח ומעולם לא הרבה בסיפורים על עבודתו כשישבנו סביב השולחן. האמת היא שגם מחוץ לשולחן הוא לא הרבה לספר סיפורים. לא על העבודה שלו ולא על חייו. האיש השקט אהב לנהוג בשקט ואהב לראות תוכניות טלוויזיה בערוצים הערביים, שהזכירו לו את המזרח התיכון שהשאיר מאחוריו כשעלה ארצה. הוא מאוד אהב את הגרסה הערבית של “מי רוצה להיות מיליונר?", ששודרה באחד הערוצים הערביים. זו עובדה מפתיעה, כי שעשועונים מהסוג הזה אהובים במיוחד על אנשים רועשים שאוהבים לצעוק את התשובות ליד אנשים בסלון ודרך כך להוכיח את בקיאותם. אבל בכל זאת האיש השקט נהנה לצפות בשעשועונים בערבית כשבפיו סיגריה שנדמה שלעולם לא נגמרה. מעטים הרגעים שלא הייתה לו סיגריה בפה. האיש שאף הרבה עשן ופלט מעט מאוד מילים.
 

כשנאמר ה"קדיש" ואחריו מזמור מתהילים חשבתי לעצמי שעם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר למצוא אנשים שקטים. אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר לשתיקה הייתה ערך, אך ככל שגדלתי והרעש בעולם גבר - כך ערך השתיקה ירד. היום קשה לשתוק. זו הפכה לפעולה מסובכת יחסית. המציאות היא שאנחנו חיים בעולם שמשאיר מעט מאוד מקום לאנשים שקטים. היום, מי שנמנע מלהרעיש בעל פה, העולם ממליץ לו להרעיש בכתב דרך ציוץ בטוויטר או סטטוס בפייסבוק. הרשתות החברתיות הפכו למגרש השעשועים הרשמי של כל מה שרועש בעולמנו. גם השקטים ביותר, כשהם נקלעים למגרש השעשועים הזה, נאלצים לעלות על מתקני השעשועים שבמגרש. 
 

העולם היום מייצר בעיקר אורן חזנים, אנשים שמוציאים מילים מהפה בלי לחשוב, העיקר להוציא מילים. לא יהיה זה מוגזם להכריז שכיום הפעולה של הוצאת המילים חשובה יותר ממשמעות המילים.
 

לאחר סיום טקס הקבורה אנשים הלכו והניחו אבנים על הקבר הטרי וכמובן שהלכתי גם אני והנחתי אבן. בדרך למגרש החניה של בית העלמין הבחנתי באחד מאותם אנשים בודדים שהספידו את הנפטר לאחר שאיש הקבורה שאל אם יש מישהו בקהל שרוצה להגיד משהו. אותו אדם אמר שהוא רוצה לדבר והסביר שהוא בסך הכל היה שכן של האיש השקט ושהוא זוכר אותו עוד מילדותו כאדם טוב לב שתמיד נתן לו ולחבריו לשחק בכיף בשכונה ומעולם לא הציק - לעומת שכנים אחרים שכן הציקו. 
 

זה היה הספד למתקדמים, כי אתה צריך להיות מומחה בלוויות בשביל להבין את עוצמתו. לרוב בלוויות שומעים סיפורים מפוצצים על הנפטר, ואילו ההספד הזה לא היה כזה. לא היה בו שום סיפור אדיר ומפוצץ, זה היה הספד קצר ופשוט. ובזה היה כוחו. הספד למביני עניין. הוא פשוט היה אדם טוב, אמר הסופד בסיום דבריו, והוא יחסר לי.
 

ואני יודע שאתם שואלים מה לי ולאיש שקט מעיראק. ובכן, חיי מלאי הפתעות, ואין לי כוח לפרט איך יכול להיות שיש בינינו קשר משפחתי. אני אשמור על זכות השתיקה, שזה דבר שאני, בתור אדם רועש, בדרך כלל לא עושה.