היום הוא יום ראשון הראשון בשנת 2016. העולם המערבי קם ליום חופש ראשון ב־2016, ואנחנו קמנו לשבוע עבודה ראשון. העולם נמצא כבר 16 שנים בתוך המאה ה־21. באותו מועד במאה ה־20 היה העולם שקוע במלחמת העולם הראשונה, עכשיו אנחנו שקועים במלחמת העולם השלישית. ההבדל בין המלחמות האלה הוא שבמאה ה־20 כולם ידעו שהם במלחמה, במאה ה־21 קשה להבין שזוהי מלחמה.
2015 הייתה צלצול השעון המעורר המבקש מהעולם המערבי לפקוח את העיניים, אבל כמה מתוקה היא התרדמה. כמה אין חשק להתעורר.
הנורא מכל במאה ה־20 התרחש בגלל גרמניה. לעומת זאת, המשפט החזק ביותר של שנת 2015 היה “רוצים גרמניה, רוצים גרמניה", שזעקו הבורחים מהמזרח התיכון בתקווה להגיע לעולם של אנושיות המצוי באירופה, וגרמניה מסמלת אותו בשבילם יותר מכל.
אירופה מתחילה לראות מחזות מטלטלים. והשאלה היא אם גם אנחנו רואים. יש מעל שלושה מיליון פליטים מהמלחמה בסוריה, ומעל 200 אלף נהרגו, אבל האמת היא שזה לא מגיע לתודעה שלנו. פה ושם זולג דיווח, פה ושם מכה בנו תמונה של ספינה גדושה בפליטים או גופות של טובעים, אבל לרוב אנחנו לא יודעים את האמת ולא רוצים לדעת אותה.
מעבר לגבול שלנו, במרחקים שניתן לגמוע בכמה שעות של נסיעה במכונית, קיימים מחנות אוהלים ענקיים, וכל עיתונאי שיגיע לשם יוכל לשגר סיפורי זוועה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, לזמן בלתי מוגבל כמעט. מספר הסיפורים על ניצול מיני, כריתת איברים לצורך מכירתם, ילדים ללא דואג וכל סוגי המצוקה האנושית שניתן ולא ניתן להעלות על הדעת קורים שם יום־יום. בשבילי זו הדגמה של מה שצפוי לנו אם נקל ראש בהגנה על ארץ החופש וזכויות האדם שבנינו כאן. להקל ראש זה גם לשחק במילים “זכויות אדם" ו"חופש" כמו שעושים כל מיני ארגונים שקוראים לעצמם “ארגוני זכויות אדם" או “ארגוני חופש", בלי להבין את המשמעות ואת האחריות האמיתית מאחורי המילים הנחמדות האלה.
בשבוע שעבר, עת חלפתי בדשא של אוניברסיטת תל אביב, נתקלתי בעיתון הסטודנטים “תזה" החדש. לקחתי. זה היה מעשה מוצלח. גיליון מרתק, וכבר החמאתי לעורכת שלו, אורין ויינברג. סיפור השער, מאת גלעד כרמלי, הוא על סטודנט ערבי מוסלמי לכלכלה בשם עלי עדי. שמעו: שם נשאל על מקרים שבהם יהודים תקפו ערבים, ועלי עונה: “זה רע מאוד, זה לא צריך לקרות. אבל אם אתה מצפה שאגיד עכשיו שגם אצל יהודים וגם אצל ערבים יש קיצונים משני הצדדים, אני מסרב. זה לא באמת סימטרי. נכון, הערבים שיוצאים לעשות פיגועים הם קיצונים, אבל הם שואבים את הרעיונות שלהם מתוך קונצנזוס מסוים, בעוד שיהודים שיוצאים לתקוף יוצאים נגד הקונצנזוס הישראלי, ותמיד מוקיעים אותם". אחרי שהשתתף בהפגנה של סטודנטים ערבים שהתקיימה באוניברסיטה תחת הכותרת “ערבים נגד טרור. הפגנת כבוד וגאווה נגד קולות ההסתה הערביים" אמר עלי: “אני לוחם, אבל לוחם בצד של ישראל, כלומר: הפלסטיני הוא האויב שלי, בגלל שזו גם המלחמה שלי בתור ישראלי שמעריך את התרבות המערבית". כמה הרבה מאותה יכולת נדירה לחשיבה עצמאית יש באמירה הזו. לו רק יקומו בעולם עוד הרבה לוחמי זכויות אדם וחירות אמיתיים כמו עלי – שנת 2016 תיראה אחרת.