פרשת רומן זדורוב כמו גם פסק הדין בעניינו של אהוד אולמרט מעוררים שאלות משפטיות עקרוניות בשני נושאים שהם מיסודות המשפט הפלילי במדינת חוק מתוקנת, ושלמרבה הצער הפכו למוצגים ארכיאולוגיים בעשורים האחרונים: "חזקת החפות" ו"מעבר לספק סביר".
רוב הציבור רוצה להאמין שמערכת המשפט הפלילית אינה טועה ואינה לוקה בהרשעות שווא ובמאסרי שווא. כולנו רוצים להרחיק ולהדחיק את המחשבה שלעתים אנשים מורשעים ומרצים עונשים כבדים מתוך טעות. ואולם כל המשפטנים העוסקים בתחום, גם השופטים, יודו כי מערכת המשפט הפלילית אינה מושלמת ואינה חפה מטעויות. השאלה כמה חפים מפשע מרצים עונשים כבדים אינה ניתנת לתשובה ברורה, משום שהטעויות נסתרות, ובדרך כלל לא מתגלות. חלק לא מבוטל מהמומחים והחוקרים העוסקים בסוגיות אלה סבורים שכ־5% מהאסירים שמרצים עונשי מאסר כבדים נכלאו כשהם חפים מפשע, בשל טעויות משפטיות שונות.
הפרופ' למשפטים בועז סנג'רו מספר בספרו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם" (מומלץ לקריאה רק לבעלי עצבים חזקים, שכן הוא מעורר מחשבות נוגות ומקשה על שינה רגועה) על פרויקט החפות שנערך בארה"ב, שבמסגרתו נבדקו דגימות דנ"א של אסירים שהורשעו ברצח ובאונס והושוו לדגימות שנותרו על גופות קורבנותיהם. "ממצאי הפרויקט מדהימים", כותב סנג'רו, "מאז תחילתו, בשנת 1992, זוכו על בסיס בדיקות הדנ"א הנערכות במסגרתו יותר מ־300 אסירים שהורשעו בעבירות החמורות ביותר ושנידונו לעונשים החמורים ביותר - מאסר עולם או מוות".
וזה לא הכל. פרופ' סנג'רו מספר על "פרשת רמפארט", אירוע מטלטל נוסף שאירע ב־1998, ועל פיו במסגרת עסקת טיעון עם חוקר משטרה מושחת בלוס אנג'לס, שנתפס בגניבה ובסחר של קוקאין, הוא גילה לחוקריו כי עשרות שוטרים עסקו באופן שיטתי בהפללת חפים מפשע ושתלו עליהם ובכליהם סמים ונשק. לאחר עדותו שוחררו מהכלא 156 נאשמים שהופללו ונשפטו למאסר.
גם שיטת המשפט הישראלית מכירה בעקרונות הבסיסיים של "חזקת החפות" והרשעה פלילית המבוססת על "מעבר לספק סביר". פרופסור אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, קבע באחד ממאמריו כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חזקת החפות והדרישה לספק סביר מקבלות מעמד חוקתי בישראל, בדומה למצב הקיים בהרבה מדינות חוק מפותחות אחרות. מחקר אחר שנעשה בעניין זה על ידי פרופ' רות קנאי מעלה כי לפחות ב־112 מדינות בעולם קיימת הכרה בחזקת החפות, ובמחציתן עיקרון זה מעוגן בחוקה.
חזקת החפות והטלת הנטל על התביעה לשכנע את השופט מעבר לספק סביר שהעומד לדין הוא אכן אשם, נועדו למנוע הרשעת חפים מפשע. כמו שאומר הרמב"ם בספר המצוות: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".
נדמה שהמשפט הצרוב ביותר בתודעה הציבורית בעניין ה"ספק סביר" הוא של ג'ון דמיאניוק. לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות רצח שיוחסו לו, זיכה אותו בית המשפט העליון מחמת הספק, משום שנותר בלבם של השופטים ספק שהנאשם שהובא בפניהם הוא אכן איוון האיום. זה היה פסק הדין שאותו סיים נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, במילים "תם ולא נשלם", כשכוונתו הייתה שהשלמות אינה תכונתם של בני האדם ואפילו לא של שופטים.
בית המשפט העליון בישראל חזר בפסקי הדין שלו פעמים רבות על העקרונות הנזכרים. "עיקרון יסוד חוקתי במשפטנו הפלילי הוא שאין להרשיע ולהעניש אלא את מי שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר", כתבה השופטת דליה דורנר והוסיפה, "אף שמשמעות הדבר היא זיכוים ושחרורם של נאשמים שככל הנראה ביצעו את העבירות המיוחסות להם, ובעקבות זאת פגיעה בשלום הציבור".
גם השופט אדמונד לוי התייחס לסוגיה ואמר: "על פי חזקת החפות, שהיא מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין, אנו מניחים כי אדם, כל אדם, הנו בחזקת חף מעוון, מפשע ומחטאה כל עוד לא הוכח אחרת". וכך הלאה, בעשרות פסקי דין של בית המשפט העליון, מוזכרת ומעוגנת ההכרה בזכויות הבסיס החוקתיות הללו.
אלא שהלכה לחוד ומעשים לחוד, ולא רק בגלל בתי המשפט, אלא בעיקר בגלל התקשורת והרשתות החברתיות. כאשר עולה חשד, ולעתים אפילו די בשמועת רכילות זדונית שאין בה ממש, הופכים החשודים לנאשמים בעיני הציבור, והנטל להוכחת חפותם מוטל עליהם. זו מגמה מסוכנת והיא עלולה לשנות את "חזקת החפות" ולהפוך אותה ל"חזקת האשמה". באופן זה, לא ירחק היום שבו הציבור יאמין שכל אדם הוא אשם, אלא אם כן הוא יוכיח אחרת.
את הירידה במדרון החלקלק הזה חייבים לעצור ומהר. ישנם אמצעים משפטיים וחינוכיים רבים להעביר את רוע הגזירה, רק לא בטוח שנמצאים הקברניטים שמוכנים לעשות זאת, כי המלחמה בתופעה זו תגבה מהם מחיר ציבורי גבוה.
גם העיקרון של "מעבר לספק סביר" התקהה במהלך השנים. אומנם אי אפשר להגדיר מהו אותו ספק סביר, ויש שופטים שבנוגע לאותן ראיות יסברו שהם מעבר לספק סביר וכאלה שיחשבו שהן לא עונות על המבחן, אולם המכנה המשותף צריך להיות השכל הישר. משום שכזה יש בנמצא אצל רוב השופטים הנבחרים לכהונתם.
זיכויו של אהוד אולמרט מפרשת השוחד הגדולה מעיד על כך שבית המשפט העליון הפעיל את מבחן "מעבר לספק סביר" וגם את מבחן השכל הישר, שכן ראיות ממשיות לא היו לאותה העברת כספים שעמדה בבסיס התביעה. מאידך, בפרשת זדורוב נותרה תחושה לא נוחה באשר לספק הסביר. נראה כי בעניין זה הכרעתו בדעת מיעוט של השופט יורם דנציגר - שציין כי קרוב לוודאי שזדורוב לא חף מפשע אך ראוי לזכותו מחמת אותו ספק - היא הנכונה. למרבה הצער לא כך סברו שופטי הרוב. וחבל, כי מוטב שעשרה עבריינים ישתחררו מעונש מאסר, מאשר שחף מפשע אחד יישב בכלא. טוב וחשוב שמפעם לפעם ינוערו השכבות הארכיאולוגיות ועקרונות המשפט הצודקים וההגונים של פעם יצופו מעל פני השטח, יכוונו את בתי המשפט ויאירו את דרכם.