קנה הנשק של נשאת מלחם טרם סיים לרוקן את הכדור האחרון שלו לעבר חבורת הצעירים היהודים החפים מפשע בתל אביב, וכמו טייסי קרב מתורגלים היטב זינקו כלי התקשורת לעמדות. בזה אחר זה, בפעולת מנע זריזה, החלו כולם להתיז מטהר אוויר ריחני על המגזר הערבי, פן ינסה מישהו להסיק בטעות שערבי־ישראלי שרוצח יהודים מעיד על משהו. "זה לא משקף", "חשוב להדגיש שהציבור הערבי מתנגד לאלימות", "בל נשכח שרובם אזרחים שומרי חוק". מחול ההגנה של ערמת העיתונאים הזאת היה מרשים. אחד מחא כפיים לאביו של הרוצח, שני התרשם מהגינויים, לשלישי היה חשוב שנשים לב עד כמה כל המגזר הערבי שרוי בהלם מהמעשה.
כל כך אגרסיבי היה מסע הסנגוריה הפעם, עד שכמעט נראה היה שנצטרך כולנו להודות לרוצח שאפשר לנו להיזכר שוב עד כמה טוב ונאמן למדינה המגזר שלו. ומכיוון שכל זה נעשה ממש במקביל לניסיון להכתים את הציונות הדתית כולה ברצח שביצע אחד מבניה בדומא, המוסר הכפול בלט עוד הרבה יותר מבדרך כלל. נכון, הערבים לא מוכנים לתרום דבר למדינה. נכון, נציגיהם בכנסת לא מוכנים אפילו לתמוך בשירות הלאומי. נכון, פעם בכמה זמן הם מתפרעים באלפיהם וזורקים בקבוקי תבערה, מטעני חבלה ואבנים על כל מי ומה שנראה כמו יהודי. נכון, הם מניפים בכל הפגנה את דגלי האויב הפלסטיני. נכון, עשרות מהם התגייסו בשנה האחרונה לדאע"ש.
אבל שום דבר מזה לא מעיד, כך מסתבר, על כלום. ומכיוון שכך, לא תשמעו דיונים מעמיקים ברדיו על הסביבה התומכת, ועל האחריות של השכנים ושל הציבור שמסביב, ועל החינוך שקיבלו, ועל המשפחה, ועל אשמתם של פרנסי הציבור, ועל "הרבנים" שהסיתו, ועל חשבון הנפש הנדרש. שום דבר. כי כל המחבלים הערבים, מהרוצח הראשון ועד משליך בקבוק התבערה האחרון, יחד עם אלפי מיידי האבנים שבאמצע, כולם מפגעים בודדים. כולם לא מעידים על הכלל.
אני עומד כבר שנים משתאה מול התופעה הזאת ולא מוצא תשובה. מהיכן מגיעה תפיסת העולם הסלקטיבית הזאת? על איזה מצע צומח הניסיון העקום הזה, להגן על המגזר הערבי אחרי כל רצח או פיגוע שהוא מוציא מתוכו? ברור שלא כל הערבים רוצחים. ברור שרבים מתנגדים לרצח או לפגיעה ביהודים. כמה רבים, ומה כוחם, ומה הם עושים בנושא? על זה אפשר להתווכח. אבל מה שקורה כאן בתקשורת אחרי כל פיגוע של ערבי־ישראלי פשוט בלתי נתפס. אפשר לטעון שהרצח שביצע נשאת מלחם מלמד על הכלל. אפשר לטעון שהוא לא מלמד על כלום. אבל אצלנו השתכללה הנוסחה. עד כדי כך השתכללה, שכל פעולה לאומנית ערבית הופכת להוכחה ניצחת לכך שהיא לא מלמדת על כלום.
זה מתחבר נהדר גם לטענת ההגנה הקבועה, אחרי כל יציאה גזענית ומסיתה של חברי הכנסת הערבים, שלפיה הם לא מייצגים את האזרח הקטן והמתון מאום אל פאחם. כאילו אחמד טיבי, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה פרצו בלילה דרך החלון לוועדת הבחירות המרכזית וגנבו את המקום שלהם בכנסת. כאילו הם לא שם בדיוק בזכות אותו אזרח קטן מאום אל פאחם, ששלשל את הפתק שלהם לקלפי.
אותו מוסר כפול בא לידי ביטוי גם כשחבורת עיתונאים ואנשי שמאל מחאו כפיים בהתלהבות לשר הביטחון, משה יעלון, כשאמר רק לאחרונה בהקשר של הציונות הדתית או הבית היהודי כי “כשממצמצים בשאלה של שלטון החוק, מבנייה בלתי חוקית דרך התקפות עלי, למשל, כולל של שרים וחברי כנסת... אז צעירים בני תשחורת מבינים שאולי זה בסדר לזרוק אבנים ושקיות שתן על שוטרים וחיילים ולנקב צמיגי משטרה". אני לא חושב שהאמירה של יעלון מופרכת. אני רק שואל איפה נמצאים עכשיו כל מי שחגגו את האמירה הזו. הרי היקפי הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי ענקיים. הרי לפי הנתונים שפרסמה השבוע עמותת "רגבים", רק בערערה, שממנה יצא הרוצח, יש 942 בתים בלתי חוקיים, שהם חמישית מהבנייה ביישוב כולו.
אולי זו המוכנות לשלם כל מחיר כדי לא להיתפס כגזענים, אולי זה החשש להודות שהימין שוב צודק, ואולי זו ההבנה שמי יודה שיש בעיה עם הערבים שבפנים ייאלץ להודות – על אחת כמה וכמה – שאין מה לדבר עם הפלסטינים שבחוץ. כך או כך, כדאי לבדוק מה קורה לה, לתקשורת, כשבכל פעם מחדש המציאות נוגסת בקונספציית הדו־קיום שהיא מנסה לשווק לנו כל כך הרבה שנים.