משמר המפרץ

לפני כמה שנים, ביער מאחורי הבית, נכנס לי זבובון קטן ומציק לאוזן ולא הצליח - או לא רצה - לצאת. תעלות האפרכסת שלי נפתלות במיוחד, ותוך זמן קצר הפך המטרד לעסק ביש. ניתרתי על רגל אחת, ניערתי את ראשי, הקשתי על האוזן מבחוץ, דבר לא עזר. כרבע שעה בערך זמזם הזבוב באוזני והטריף אותי עד שמצא את דרכו החוצה והמריא מהתנוך כחללית טיטניום של חייזרים בדרכה הביתה. כבר שנים שהזבוב לא שם, אבל הזמזום באוזני, הנקרא לעתים טינטון, לא חדל, ולפעמים הוא מדגדג ומציק. כך אני מרגיש כלפי מלחמת המפרץ חצי יובל אחריה. לא אני לבדי אלא גם אשתי וילדי.

אני מסרב להאמין שרק אנו לבדנו - מתוך מיליוני ישראלים שנאטמו בחדרים וחרחרו במסיכות ובברדסים החל מינואר 1991 - נותרנו כועסים, ממורמרים וחשים שממשלת ישראל ומוסדותיה לא פרעו את חובם כלפינו בתום חודשים רבים של שקרים לבנים, אפורים ושחורים מהזן הנחות, הפוגעני והמזלזל ביותר והשאר המשיכו כאילו דבר לא קרה. אפילו עלה בדעתי השבוע שבשיהוי של 15 שנה הייתה מלחמת המפרץ התחלת הסוף בישראל עבורנו. 15 שנה לעסנו את גוש השומן שנותר תקוע בגרוננו ולא הצלחנו לבלוע או להקיא. דווקא בגלל הבנאליות המגוחכת שלה ומחירה הפעוט בחיי אדם - בשבוע אחד של סכינאות נהרגים יותר ישראלים מאשר נהרגו במהלך מלחמת המפרץ כולה - נחרטה המלחמה בתודעתי כמעשה רמייה ציני, מפלג ונכלולי שקרה לנו כאזרחים חופשיים אך מרומים בארצנו. אף אחד לא רצה לדבר על המלחמה אז; אף אחד לא רוצה לדבר עליה היום.

הבטחות הממשלה ומשרד החינוך לשלוח מומחים ופסיכולוגים לבתי הספר כדי לעשות דיקומפרסיה (השוואת לחצים) לילדינו כפי שעושים לצוללנים שנאלצו לעלות מהמעמקים במהירות גדולה מדי הגורמת להם נזק בריאותי קשה - לא התקיימו. ההבטחה להכניס את ילדינו לחדר לחץ מנטלי ולהוריד אותם בזהירות המתבקשת לקרקע המציאות - לא התמלאה. עוד אחת מאותן תנופות ישראליות קיומיות וחסרות אחריות הנושאות עיניהן הלאה וקדימה במקום לעצור לרגע מתבקש ולהפיק לקחים: לספר לנו מה התכוון פיקוד העורף שנעשה בחדרים האטומים; ההחלטה לוותר על החדרים שהוכשרו בעמל רב ולשלוח אותנו למקלטים שהיו ערוכים לקלוט חולדות ולא בני אדם, שלא הייתה הוראה אלא זכות בחירה של כל אזרח על פי הבנתו ושיקול דעתו; דרישתנו לחלוק איתנו מידע על כמה אפקטיביות וראויות לשימוש באמת היו מסיכות הגז (ערכות האב"כ); כמה טרי היה האטרופין ומדוע היה עלינו לשתות מים; כל אלה התמוססו ללא שמץ של נקיפת מצפון.

מן המפורסמות הוא שישראלים ויהודים לפניהם מעדיפים לא לשוב ולשוטט במחוזות טראומה לאומית ולחטט ברמץ המעשן, אלא אם המשוטט והמחטט הוא ראש הממשלה. רק הוא לבדו רשאי לדבר ולהתלונן בשמנו על שמאיימים לעשות לנו ועל שקרה לנו, כולל 2,000 שנה טרם כהונתו.

מעטים בלבד מאיתנו יודעים אם ובמה פגעו טילי הפטריוט שהגיעו לישראל ברכבת אווירית, שתצלומיה הרבים מסכו באברינו תחושה חמה ומגוננת של ביטחון ושל שלווה עילאית. מעטים אף פחות יודעים מה נפל עלינו, רסיסי סקאד עייפים מהטיסה הארוכה או רסיסי פטריוט שהחטיא וגרם יותר נזק מתועלת. אף אחד ממי שהבטיחו להחזיר את הנצרה לרימון היד בתודעת ילדי - לא עשה כן. המומחים לא הגיעו. המורים סירבו לעסוק בתבוסתנות רטרואקטיבית במה שהיה. ישראל עשתה את שהיא עושה טוב מאחרים ולא הפיקה לקחים. לא פרעה את חובה לעורף ולא עשתה סדר בבלגן. כרגיל בטראומות לאומיות, נחשבה השתיקה כערך, וההתעלמות כנכס. נכון ש־39 הטילים שפגעו בישראל ב־17 מטחים לא היו הבליץ הגרמני על לונדון, אבל הגיעו לנו הסברים שלא קיבלנו.

התקפת הטילים הראשונה על ישראל התרחשה בשתיים בבוקר, 18 בינואר 1991, ומי שהיה ער, ערני ובהכרה באותו לילה, לא ישכח אותו כל חייו. לא בשל המחיר הכבד שלא שילמנו, אלא בגלל המתמטיקה האלמנטרית שאיימה עלינו - התקפת כוחות הקואליציה על עיראק של סדאם חוסיין תוביל בהכרח למתקפת טילים על ישראל. מי שהיה חלש במתמטיקה כמוני או לא הצליח להפנים את הקשר בין הדברים, נותר זחוח וכבול בטיפשותו עד רעם הפיצוץ הראשון מעל ראשינו.

כפי שקורה לנו לעתים בעתות משבר, משום שתמיד עומדת נגדנו צדקתנו הנובעת מיחסה הסרבני של ישראל, היה זה השמאל - אולי בגלל יתרונו הסטטיסטי הניכר בתקשורת של אותם ימים - שמיהר לזעוק, להתבכיין ולהכות על חטא. חברי המנוח אמנון דנקנר, שיחד ניהלנו מדורי מלחמה מקבילים ב"חדשות" (עם אמנון לוי), מיהר לסמן את גיבור השמאל: “האיש שגאל את השמאל הישראלי מכתם התבוסתנות והרפיון שדבק בו כשצידד באופן בוטה וגלוי במלחמה בעוד שחבריו מקשקשים על לינקג', היה יוסי שריד", כתב דנקנר, “שריד אינו מסוג השמאלן השוטה, מפלבל העיניים שמוכן להתפטר מכל נכס ביטחוני רק כדי שיהיה שקט. הכרזתו בתחילת המשבר שאש"ף ‘יחפש אותו', זיכתה אותו בקריאות גנאי משולי השמאל".

גם מי שרצה לשקם את עזה בכל מאודו התקשה לעכל את מראה הפלסטינים שרקדו על הגגות כאשר נפלו טילים על ישראל. התקשה, אך הבין לרוחם. "הבין לרוחם" אינו עולה תמיד בקנה אחד עם "אהב אותם" או עם "חש כלפיהם חיבה גדולה".

הכל קרה מהר וקצר מדי. שעה שניסינו למצוא דרך להסתגל למצב החדש שהילדים הם ששילמו עליו את המחיר המלא בחוסר ההכנה וההבנה שלהם למתרחש, החלה נוחתת בנתב"ג רכבת אווירית של אנשי שלומנו. אלה שעצם נחיתתם בישראל בישרה רעות. כמו אלי ויזל שבא להיות סמוך לעמו ברגעיו הקשים. עד שוויזל נחת הרגשתי בטוח יחסית, אך ויזל מלמל משהו בדבר ההיסטוריה של הגז בתולדות העם היהודי; באישון אחד נצרב לי ציקלון ובשני B. זובין מהטה הגיע, לדעתי לא בגלל האוכל ההודי ב"טנדורי". גם טד קופל מ־ABC, שזיהה הזדמנות אחרונה להחזיר את “נייטליין" לחיים. וג'קי מייסון, בדחן יהודי שנושל מנכסיו הקומיים לאחר שכינה את דיוויד דינקינס, ראש עיריית ניו יורק השחור, "שווארצע".

באמצע קונצרט שנתן אייזק שטרן בהיכל התרבות נשמעה צפירת אזעקה, והנוכחים חבשו מסיכות גז שעה ששטרן המשיך לנגן. הבדיחה הרווחת ביותר באותם ימים הייתה על איש עסקים צרפתי שהוזמן לארוחת ערב חגיגית אצל מארחיו בתל אביב. עם היכנסו נשמעה אזעקה וזוג המארחים גרר אותו לחדר השינה האטום וחבשו מסיכות. “מון דייה", אמר הצרפתי המופתע, “בחלום הכי פרוע שלי לא האמנתי שכבר בלילה הראשון אהיה במיטה עם שניכם".

ואז הפציע בחיינו דובר צה"ל תא"ל נחמן שי, מי שהיה הכתב הצבאי של הערוץ הראשון וכיום ח"כ מהמחנה הציוני וסגן יו"ר הכנסת. תפסתי את שי בתום הרצאה בפני 200 איש בטבריה. בעבר היה בינינו דיבור טוב, ושי שאל אותי אם אני זוכר את טבריה. בדיחה על מהגרים אבל ברוח טובה. שי לא היה בערנות חצי יובל למלחמה. להערכתו אף אחד אינו הוגה ביארצייט העגמומי הזה. חוץ מאישה בקהל בטבריה ששאלה אותו על מלחמת המפרץ. אמרתי לשי שהאישה ואני זה שניים. שוחחנו שעה ששי נהג הביתה. אמרתי שלא היה מובן לי כלל מדוע היה ברור מאליו שסדאם חוסיין ינסה לגבות מישראל את מחיר התקיפה האמריקאית. שי הזכיר לי - אבוי לזיכרוני הקצר - שעשור קודם לכן השמידה ישראל את הכור הגרעיני שלו, וכי הכותרת של המלחמה, מבחינתו, הייתה המסע לירושלים.

לשי ספר (שטרם ראה אור) שממנו הוא מרצה במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גל"צ, והוא שלח לי את הפרק על מלחמת המפרץ. על שאלתי כמה בילף ושיקר ביודעין במהלך הופעותיו בטלוויזיה ושידוריו ברדיו, נשבע שי שאפילו לא פעם אחת. הוא העביר את שמסרו לו מפקדיו. שי ציטט את אל"מ ראלף שיין, מי שהיה ב־91' ראש מחלקת אמצעים מיוחדים בצה"ל: “לא השלינו את הציבור, לא שיקרנו לציבור, ניסינו להעמיד את הדבר בפרופורציה הנכונה". הטילים הראשונים תפסו את שי בביתו בירושלים, הוא כותב, “לאיש לא היה מושג כי המלחמה קרובה. תוך כדי נסיעה ומתוך האזנה לרדיו, למדתי כי נוצרה תחושה של חוסר שליטה במצב. השידורים לא היו ברורים. הקריינים תמהו מה הססמאות ששודרו, ואני שאלתי את עצמי מה הציבור קולט מהמסרים שהוא מקבל מהשידור. התשובה הייתה שהוא אינו יכול להבין דבר, להוציא את העובדה שקרה משהו". שי שאל אם גילחתי את הזקן במלחמה כנדרש. אמרתי שלא. גם את המסיכה לא חבשתי. לא האמנתי למילה שלכם, אמרתי.

“כשהגעתי לתל אביב אמר לי הרמטכ"ל, ‘קח את זה על אחריותך. תפקידך מעתה ואילך הוא להנחות את העורף כיצד לנהוג'", כותב שי, “מעמדת השידור של דובר צה"ל היה אפשר לקבל תוך שניות מידע מאין נורו טילים ולאן, היכן הם אמורים לנחות והיכן הם נחתו, איזה סוג של טילים היו אלה ואיזה ראש נפץ נשאו. יותר משישה מיליון איש היו נתונים למשמעת מסיכות וערכות מגן בדרגות שונות של פחד". גם אם אני אחרון הכועסים, אמרתי, הממשלה ומשרד החינוך לא עשו דבר ממה שהבטיחו שיעשו אחרי המלחמה. השארתם ילדים בכל הגילים מרוטים, מבולבלים, מבוהלים ומסויטים. המורים לא הקדישו זמן לשיחה על המלחמה. הפסיכולוגים המובטחים לא הגיעו לכיתות. אין לי מושג מה הסטטיסטיקה בדבר הורים שלקחו את ילדיהם לטיפול פרטי. שי הסכים איתי שזאת לא הייתה ישראל במיטבה.

“מה שכן", הוא אמר, “ישראל גבתה בריבית דריבית את הדיבידנדים על מדיניות ההבלגה. כל אחת מהמדינות שהשתתפו בקואליציה נתנה את חלקה". הצוללות מגרמניה, כולל האחרונה שהגיעה, הן פירעון ההבלגה. אין ספק שגם ההשקעה האמריקאית בכיפת ברזל והשקעות אחרות. שאלתי אם הוא מסוגל להעריך אם גם בנימין נתניהו היה מצליח לשבת בחיבוק ידיים במשך חודשיים, כפי שישב יצחק שמיר שעה שמשה ארנס ואהוד ברק מיררו את חייו בדרישות להיכנס לעיראק. שי הזכיר לי שנתניהו מעורב בכל תנועת טילים מסוריה לחיזבאללה. קל וחומר, אמר. היה זה שי שהזכיר לי שנתניהו היה ממונה על ההסברה המדינית.

“במהלך המלחמה הכינה מבקרת המדינה מרים בן־פורת דוח", כותב שי, דוח שהעלה ספקות לגבי אמינותן של ערכות המגן ותקינותן. צה"ל התווכח איתה, אלופי המטה הכללי עלו ללשכתה וניסו לשכנע אותה, אולם היא סירבה לחזור בה מהדוח שפגע פגיעה עמוקה באמינות צה"ל. בעתיד יועלו ספקות אם ערכות המגן הללו מסוגלות בכלל לשמור על הציבור... באוקטובר 91' זימן נשיא ארצות הברית את ועידת השלום במדריד. נתניהו גייס 40 מסבירים ועשה, מה שקרוי, בליץ תקשורתי. אבל הופ, כעבור 24 שעות הודיע: ‘זה מספיק, לא צריך', ופיזר את כל נבחרת המסבירים".

מתישהו במהלך המלחמה התקשר אלי שי כדי להגיד דבר מה חיובי על אחד המדורים שכתבתי. זה היה אחרי לילה קשה במיוחד וילדי היו שפופים כהוגן. שאלתי את שי אם יש לו דקה לדבר עם בתי הבכורה אנולה ולהרגיע אותה. אנולה דיברה עם דובר צה"ל חמש דקות, ולא שכחה את השיחה עד היום.

התגוררנו באותם ימים בדירת גג בבניין הגבוה בקריית אונו. במקרה הייתה קריית אונו בתוואי הירי של הטילים בדרכם לסביון, כולל אחד שנפל בחצר ביתו של שר הביטחון. המיקום היה כה אטרקטיבי, שצלמי “הארץ" עוזי קרן ואלכס ליבק, נהגו לעלות על הגג שלנו בתקווה לתפוס טילים במעופם או פטריוט רודף אחרי סקאד. הקומות העליונות בבניין נראו כמו לונדון של אוליבר טוויסט. חבורות ילדים קשי־יום שוטטו מדירה לדירה, בזזו והשחיתו, השאירו טביעות ידיים דביקות על הקירות, דרכו ורמסו חטיפים פריכים, שיחקו מחבואים ותופסת בחדר השינה ובמטבח.

השמרטף והמודיע הלאומי היה הטלוויזיה. הערוץ הראשון ושידורי הניסיון הראשונים של ערוץ 2. המסך טרטר ללא הרף ולרוב ללא תוכן. שידרו את נחצ'ה היימן, את נתן יונתן ואת עפרה חזה. את “לו גרנט" בחמש בבוקר. מרב מיכאלי וקובי מידן דמו לטפטים באולפן של החינוכית. בערוץ 2 הבינו את יתרון האנימציה על פני שידורים אחרים לילדים, את הפן המהפנט שלהם, והחלו מפציצים בסרטים מצוירים. באולפן הפתוח והמודולרי שלפעמים היה אולפן “מבט" ולפעמים סתם פתוח, ביקש דניאל פאר לדעת, באופן בליסטי אם אפשר, מה קורה כאשר טיל פטריוט פוגע בסקאד. הכתב הצבאי משה שלונסקי, שגם בשגרה לא הייתה לו סבלנות לשאלות קש, הלך ודעך מכעס ומעצבים מול צוות שדרים שכרעו תחת מטלת החדשות התכופות. פאר הקשה ושאל אותו מה קורה עם הרסיסים של הסקאד והפטריוט. שלונסקי שהיה בקצה החבל שלו ענה: “מה אתה מעדיף? טילים בעלי ראש נפץ כימי על הראש?", פאר ענה שאינו מעדיף דבר וחזר על המחווה החלושה שנהג לעשות בידו.

למרות הביקורת הלגיטימית על התנהלות ההנהגה מול האזרחים ולמרות תחושת הבלבול וההכרה שבסופו של דבר איש הישר בעיניו יעשה וכי לא יכול להיות יתרון אמיתי של חדר אטום בקומה השישית על פני מקלט שדיירי הבניין התגייסו לנקותו, זאת הייתה ישראל אחרת. מחוברת ואנושית יותר למרות חילוקי דעות ברורים. אף שכותבים כמו דנקנר ואחרים זינבו במי מאנשי הברנז'ה שעזבו את גוש דן לטובת הביטחון היחסי של ירושלים ושל אילת, וכמובן של חו"ל, וקראו אותם לסדר. למרות השימוש הלא אחראי שעשה ראש עיריית תל אביב שלמה (צ'יץ') להט במונח “עריקים".

“פרס פוליצר מגיע השנה לפרשן ‘ידיעות אחרונות' איתן הבר", כתב דנקנר, “שכתב את המאמר הכי מצחיק של השנה. הוא רמז שיכול להיות שלסדאם חוסיין יש נשק גרעיני המכוון אלינו... אני חושב שעורך ‘העיר' גל אוחובסקי עושה שגיאה חמורה בכך שהוא הולך לישון כל לילה במקום מבטחים. לא יעלה על הדעת שהעורך של מקומון תל אביבי לא יהיה שותף לחוויה העוברת על המקום של המקומון... אבל למה נתגולל על אוחובסקי כשיש יודקובסקי. איך יעלה על הדעת שהדמות מספר 1 של העיתונות הישראלית יושבת לה כל ימי המלחמה הזו במלון המלך דוד בירושלים?".

לדעתי דנקנר טעה. בימים שבהם הריבון גמגם קשות היה זה יותר מלגיטימי שהאזרחים יפעלו לפי הבנתם את המצב. הסכסוך הלך והקצין והגיע לאבסורדים. אנחנו, שהעברנו את כל המלחמה על גג חשוף בקריית אונו, חוץ מלילה אחד שבו ביקרנו חברים בכוכב יאיר לארוחת צהריים ונותרנו ללון בגלל השעה המאוחרת והידיעה שטילים נורים בלילה, כיכבנו שנה מאוחר יותר בראיון פריימריז על החברים של יוסי גנוסר. שם הוצגנו כמי שהעבירו את כל המלחמה בכוכב יאיר. זה היה חצוף, שקרי ומעורר חימה, ובעיקר מדהים מקצועית. אף אחד לא דיבר איתנו.

אבל כאמור, המדינה והממשלה היו שונות. בוקר אחד פרסמתי מכתב גלוי לשר החינוך מטעם המפד"ל זבולון המר. באינסטינקט פבלובי סגר המר את מערכת החינוך מהיום הראשון, והעביר את האחריות ליותר ממיליון תלמידים להוריהם. לא הייתה סיבה אמיתית וטובה לסגור את בתי הספר ולגרום לילדים לצאת מדעתם משעמום. זו הייתה דוגמה קלאסית של נטישת אחריות אלמנטרית, וכך כתבתי. המר ענה למכתבי: “רון יקירי, מכתבך נגע ללבי ובאמת הגיע הזמן לשחרור והקץ לסבל... האמנתי בתמימותי שהורים מעדיפים בעת סכנה וחרדה להרגיש את ילדיהם קרובים לחיק האינטימי שלהם יותר מאשר להשגחת המורה... צריך הייתי להביא בחשבון את קוצר רוחם של ההורים כאשר אחריותם לילדיהם משתרעת על פני 24 שעות ביממה".

בעת קניות חפוזות בחנות שהייתה ביתי השני עשר שנים, שאל אותי בעל הבית: “האם הילדים חזרו?", יכול להיות שהיה זה צבע עורי או מעמדי הכלכלי המשוער או כל מצב צבירה אחר שהיה קשור בי שלא הותיר ספק בלבו שילדי מולטו מגוש דן על סמך מידע מודיעיני שהיה בידי עוד לפני נפילת הטיל הראשון. ילדים של יאפים אינם דור שני לשואה ומותר היה להם להתחיל את חייהם חפים מסטיגמות. זה מה שאמרתי לאיש שהניח שאנחנו סחבקים. הניסיון להפוך את התקפות הטילים לנושא מעמדי, עשיר מול עני, להתפלג במקום להתאחד, הגדיר בעיני כישלון לאומי גדול.

רוב הזמן תיעבנו איש את אחיו. תל אביב נגד ירושלים; קריית שמונה נגד גוש דן; מתנחלים נגד שוכני הקו הירוק. בהיעדר מנהיגות שהייתה מסוגלת להביט לנו בעיניים ולדרוש מאיתנו להקריב בשם עתיד טוב יותר, נותרנו איש לנפשו. עם תהיות דרמטיות בנוסח “האם אני רוצה להמשיך לחיות במקום שלעד יהיה מטווח ומופצץ גם בשל אטימותו הפוליטית?". החלטתי שההפקרות וההזנחה הפושעת של ישיבה בחדר עשוי מגבס בקומה שישית באזור שהיו בו נפילות רבות, לא יחזרו. מדינה שלא השכילה למגן את כל אזרחיה, הפכה את שלומם הפיזי ואת ביטחונם לעניין מעמדי־חברתי.

מהרגע הראשון הייתה מלחמת הטילים עניינם של הילדים. ראיתי אותם מתפוררים, מאבדים כיוון, יוצאים מאיפוס, מתקשים להירדם, מתעוררים בבהלה, מאבדים ריכוז, גוררים רגליהם על הרצפה בחיפוש אחר משהו לעשות. הילדים שילמו את המחיר המלא, ולא היה לי ספק שהם יגישו אותו לפירעון. לא חלילה לממשלה ולמשרד החינוך שהפקירו אותם - אלא להוריהם. לא טעיתי. באזעקה האחרונה זיהיתי בקיעים מסוכנים בחומת הערנות המשפחתית. הילדים גררו רגליים לארון האטום ואמרו “אוף, עוד פעם". אשתי התחילה להוריד שערות מהרגליים עם סרט האיטום. גיליתי שאם אני נושף חזק ומהר במסיכה עד שהעדשות מתכסות באדים, תפסתי יופי של ראש.

זוגות צעירים עם ילדים מצאו עצמם ספונים בחדר שבו גדלו, בבית שעזבו בגיל צעיר. זו אינה עדות אישית, משום שבאתי מרקע מאוד לא סנטימנטלי. הורי מכרו את אופני הספורט שלי שעה שעדיין רכבתי עליהם. כאשר אמי התארחה אצלנו לכמה ימים, ידעתי כי אחרי שתעבור הסכנה המיידית היא תשוב לשגרה. באוזן אחת טרטר חיים זיסוביץ', ובשנייה אמי: “דווקא חשבתי שהחלטת לשמור. טריגליצרידים וכולסטרול מסוכנים בגילך (במלחמת המפרץ הייתי בן 37). אסור לך לתת לו לאכול ככה", פנתה אמי לאשתי שהייתה עסוקה עם המפוח של הקטן, “זה לא בריא לו".

גיליתי שאף אחד לא האמין יותר בשירותים נעולים. אצלנו בבית גרסו תמיד שלא נועלים דלתות. זאת הייתה אמירה פילוסופית. מה שאומר שלא הייתה לנו פרטיות. אבל הגעתי לגיל שבו לא רציתי שמישהו - ויהיה קרוב ללבי ככל שיהיה - יתפרץ פנימה בדיוק כאשר הגעתי לעמוד הדעות של “הארץ".

לילה אחד דפק רעם גדול בחדר האטום כמו פטיש הכסף של מקסוול. רעש חלול, מעיק, בעל צליל מתכתי שהפך את הבטן. הילדה בכתה. התפרצות קצרה אחת מלווה בכמה השתנקויות ברוורס ואחר חדלה. עד אותו לילה ובמשך חודש תמים היא הייתה שרה אהרונסון גיבורת ניל"י. בדקה בתוך הערימה של אחיה הקטנים שהמפוחים עובדים; ניערה אותם כדי להעירם; האזינה להודעות באמהרית; הגישה להם מים ושרה איתם עם הרדיו “ברקים ורעמים". או שהאישונים שלי התרחבו או שהילדים התכווצו. הם נראו לי קטנים ופגיעים יותר. פניהם הפכו מחודדות יותר, עיניהם מבריקות וכועסות. הם החזיקו מעמד חודש שלם ובסוף הגיעה העת לפרוע את השטר. אני משוכנע שהם התכווצו, משום שהילד תלש מראשו את המסיכה בתנועה אחת בלי לשחרר את הרצועות. הוא ישב בפינת הארון וגעה בבכי מר. הייתי בעד הבלגה וכל זה, אבל חשבתי שראוי היה שיצחק שמיר יקבל קלטת של ילדים בוכים. זו הייתה חוכמה קטנה מאוד לשבת בחדר אטום בירושלים מוקף יחידת אבטחה ולקרוא זיכרונות של אנשי לח"י.

הם יצאו מהחדר האטום כשהם מפלבלים בעיניים מוקפות עיגולים שחורים, ירדו לשמש חורפית בגינה, נגסו בהיסוס בתפוח עץ, אך בעיקר המשיכו בשיטוט חסר מנוחה ואמונה בבית והשמידו את כל שנקרה בדרכם. עשרות פעמים גערתי בבן הזקונים שיניח ראש וילך לישון. עשרות פעמים תלשתי אותו ממיטתו ורצתי איתו לחדר האטום. בסוף הוא לא היה מוכן להתקרב למיטה שלו. היא הייתה בעיניו מקפצה לחדר קטן בלי חלונות ומסיכת ניילון חורק על הראש.

במקום להביט למעלה מחשש לטילים, חזרנו להתבונן בחשדנות מעבר לכתפינו בסמטאות צרות. חזרנו לשלווה ולחיים הנורמליים שעליהם דיבר בערגה יצחק שמיר. קצת אינתיפאדה, קצת בלבולי מוח של השמאל, קצת קצף על שפתי הימין. אפילו לעיראקים היו מטרות מוגדרות ואחדות לאומית. לנו נשאר להנציח את המצב הקיים, כהרגלנו. ממשלה שלא טרחה להסביר לנו מדוע הצטופפנו בארונות בגדים, הסבירה לנו שוב מדוע העולם כולו נגדנו. כאילו לא ידענו.