לאדם החובש כיפה סרוגה יש בעיה. הוא מסומן אוטומטית. הוא אינו צריך לפצות את פיו ולומר משהו באשר לדעותיו כדי שיזוהה. הכיפה הסרוגה מדברת בשמו ומכריזה: זה האיש נמנה עם הימין והוא איש הציונות הדתית, תומך המפד”ל בעבר והבית היהודי היום, מתנגד להקמת מדינה פלסטינית ותומך ביישוב ארץ ישראל השלמה לכל אורכה ולרוחבה. זהו, דינו נחרץ. האמינו לי, אני מדבר מניסיון.
כך זה היה במשך שנים, אלא שבאחרונה השתבש מכשיר הזיהוי הזה והוא מזייף. פתאום יש כיפות סרוגות מסוגים שונים: צבעוניות “נורמליות” של דתיים רגילים ודתיים־לייט; קטנטנות כמטבע שקל של נערים שכאילו מתלבטים; גדולות של חרד”לים; לבנות ענקיות, שרק האוזניים מונעות מהן לגלוש על הפנים ושבדרך כלל נלוות אליהן פאות מסתלסלות - של נוער הגבעות וצעירי תג מחיר ושל מורדים בהנהגת המתנחלים, וחלקם גם במדינה ובחוקיה.
וישנם גם השקופים שכיפתם אינה נראית, אבל אידיאולוגית היא נמצאת על ראשם. הם חניכי ובוגרי החינוך הדתי לסוגיו שגדלו בבתים דתיים לאומיים, ובתוך תוכם, וחלקם גם באורח חייהם, הם דתיים. למשל, ראש המוסד החדש יוסי כהן, האלוף במיל’ גרשון הכהן ואחרים. בשקופים יש גם כאלה שהסירו את הכיפה בהפגנתיות מתריסה, מפני שלא רצו בזיהוי הדתי־ימני פרו־מתנחלי שכפתה עליהם כל השנים.
התפצלות הכיפות הזאת מסמלת בעצם את פיצול, שלא לומר ריסוק, הציונות הדתית. יש דתיים שהם ציונים על פי מאפיינים שונים, אך אין עוד ציבור אחד ומיוחד שניתן לכנותו, כבעבר, הציונות הדתית. נגמר הסיפור הזה.
איזה קשר יש, למשל, בין האידיאולוגיה של ציונים דתיים מתונים, והם רבים, ובין הציונים הדתיים הימנים המיליטנטים שבבית היהודי? ואיזה קשר יש בין אלה לבין החרד”לים שמפקפקים בדתיותו של נפתלי בנט והצביעו בבחירות האחרונות, לפי הוראת רבניהם, לרשימת אלי ישי? ומה בין כל אלה לבין הדתיים הימנים הקיצוניים ביותר, אנשי תג מחיר, מבצעי פעולות נקם נגד ערבים עד כדי רצח?
כן, אני יודע, יש בבית היהודי אנשים, גם ח”כים, שבסתר לבם, ולפעמים גם בחצי משפט או באפס גינוי, תומכים בהם ובפעילותם הבלתי חוקית. אבל ההנהגה ובראשה נפתלי בנט רחוקה מכך, ובנט אף אינו נרתע מלהביע זאת בפומבי.
אני משתגע כשאני קורא שמכנים את הרוצחים בפועל ובסיוע בכפר דומא ואת אנשי תג מחיר ואת השואפים לייסד מלוכה בישראל - “בני הציונות הדתית”. בנים של איזו ציונות דתית הם עבריינים אלה? של איזו ציונות בכלל? לא של הציונות הדתית ההיסטורית שבה גדלתי וברוחה חונכתי, ואפילו לא של הציונות הימנית הקיצונית של הבית היהודי, הנושאת לשווא את שם הציונות הדתית.
הציונות הדתית ההיסטורית הייתה מתונה, דתית ופוליטית, ורחוקה לא רק במעשה, אלא אפילו במחשבה, ממעשי פשע כמו אלה שעושים ה”בנים” הללו כביכול בשמה, ורחוקה מכל קיצוניות בכלל. המפד”ל, רוב ימיה, הייתה מפלגה יונית ומתונה, וראש וראשון ליוניות ולמתינות היה מנהיגה משה חיים שפירא ז”ל, שהסתייג בממשלה אפילו משחרור מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים.