נפלאות דרכיו: נתניהו שכלל את פרוטוקול "הירידה לשטח" בפיגועים

אף פעם לא באמת הבנתי מה מביא את ראשי הממשלה לזירת הפיגועים "על מנת לעמוד מקרוב אחר פעולות כוחות הביטחון". אני מניח (וגם קצת יודע), שזה נעשה עבור המצלמות והתקשורת, שיעבירו מן הסתם לציבור את פניו חמורות הסבר של ראש הממשלה, את שפתיו הקפוצות ואת הצהרתו הלוחמנית: "גאה בציבור, משתתף בצער המשפחות, הנחיתי, הוריתי, זימנתי", וכו'.
 

ראש הממשלה הרי יוכל לתת הצהרה ממלכתית מלשכתו. הוא לא חייב לעשות זאת בשטח, כשהוא גורר בהכרח עומס על המשטרה והשב"כ (העסוקים ממילא), וגם הוצאות נלוות של מאות אלפי שקלים. אבל ככה נוהגים אצלנו כל ראשי הממשלה, והעניין הזה של "הירידה לשטח" הופך לחלק מהפרוטוקול של כל פיגוע (כמעט).
 

אלא שראש הממשלה נתניהו שכלל את השיטה. הוא הגיע לדיזנגוף בג'ינס של חופשת שבת, לא מעונב, אבל עם הפודיום של לשכת ראש הממשלה, משל הגיע למסיבת עיתונאים. לפעמים צריכים להיראות ספונטניים כדי לנסוך אמינות. 

את כבודה וממלכתיותה של הממשלה הצילו השבוע השרים יואב גלנט וגילה גמליאל, שהתנערו, כל אחד בדרכו, מהאמירות של ראש הממשלה נגד הציבור הערבי בישראל, כשהכליל אותם בענייני נאמנות וטרור. חוץ מהם, אף שר לא עשה זאת.

 

נפלאות דרכי נתניהו. לראשונה בתולדות המדינה מנפיקה ממשלתו שלו דוח רשמי של האוצר שמכיר בפערים הגדולים ובאי־צדק בחלוקת המשאבים למגזר הערבי. ממשלתו מקיימת עבודת מטה ומעבירה החלטות על תוכנית רב־שנתית לצמצום פערים במגזר הערבי בעלות של 15 מיליארד שקל. במקום להתהדר בזה הוא מגיע לזירת הפיגוע, בועט בדלי ומכליל את כלל ערביי ישראל באי־נאמנות - דווקא באירוע שרבים ממנהיגי הערבים גינו אותו בפה מלא ובכנות. 

את ה"עונש" שלה גמליאל כבר קיבלה. היא, שאחראית על ערביי ישראל ושקידמה את תוכנית התקציב הרב־שנתית, קיבלה מעליה שני "משגיחי כשרות" - השרים יריב לוין וזאב אלקין, שימליצו לאן יועבר הכסף על פי מדדי נאמנות שיפתחו. כאילו שאין מחר, ובלי לחשוב לרגע לאן אנחנו הולכים. 

בעמוד 75 של ספר הדוברות של משטרת ישראל, שהונח לאחרונה על שולחני, מצוין כי מותר לפרסם על חקירות אך ורק את העובדה שנפתחה חקירה, את שם היחידה החוקרת, ולדווח על התקדמות כללית של החקירה וכוונה להבאה לבית משפט. זהו. 
 

אינני יודע מתי הכללים האלו יושמו בעבר, אבל אני שמח שהמפכ"ל החדש, רנ"צ רוני אלשיך, מתכוון לכך ברצינות. העובדה שיש מפכ"ל בעל עקרונות ברורים גרמה לכך ששום דבר מהותי לא דלף (בינתיים) מחקירתה של שרה נתניהו השבוע בלהב 433. האם זה יימשך גם להבא, עם נחקרים אחרים? נחכה ונראה.

התקשורת עסקה השבוע באינטנסיביות בדוברות של משטרת ישראל ובמדיניות התקשורתית של המפכ"ל החדש. כשאין מה לחדש, כשיש צווי איסור פרסום - עוברת התקשורת לעסוק בעצמה. "אירוע דיזנגוף" תפס את המפכ"ל החדש עם מדיניות דוברות עקרונית ועם כוונות שטרם הבשילו. אין ספק שגם מהאירוע הזה ישנם לקחים דוברותיים, אף על פי שאינני בטוח שמפקד בכיר שהיה מתראיין פעמיים ביום ואומר ש"נמשכים המאמצים" - היה מוסיף משהו לביטחון הציבור.
 

אמון הציבור במשטרה הוא הנכס העיקרי שלה. הציבור הוא גם הבעלים וגם הלקוח, וצריך לדבר איתו, לשתף אותו, בטח במידע מציל חיים או בהנחיות להתנהגות. אני סבור שאמירות כמו "המפכ"ל נכשל" מוקדמות ומוגזמות בלשון המעטה. זה נכון שאלשיך קצת "ילד חוץ" במשטרה, אבל הוא קיבל לידיו ארגון חולה שחווה משבר ענק, עם פיקוד בכיר חסר ועם תרבות ארגונית הדורשת תיקון. האשמתו בשב"כיזציה היא עורבא פרח. דווקא הקשר הטוב שלו עם השב"כ ועם צה"ל והרמטכ"ל יקנו למשטרה יתרונות גדולים במעלה הדרך.

פעם אחר פעם שבות תאונות האימונים הקטלניות והולמות בצבא, בציבור ובעיקר במשפחות. הפעם זהו חיוכו של סרן ישי רוסלס ז"ל מחטיבת כפיר, שנהרג מרסיס פצמ"ר בצאלים. אל הכאב והצער על מוות כתוצאה מתאונה שאפשר היה למנוע, מתלווים ההזדהות העמוקה עם משפחתו ושיברון הלב מאישיותו של מי שנטל את משפחתו, עלה לישראל ממקסיקו והתגייס לצה"ל - לא כי היה חייב אלא כי רצה.
 

כשתאונת האימונים הקטלנית מתרחשת פעם נוספת בצאלים, היא מתלווה ל"אסון צאלים" המקולל ולא בכדי. אסון צאלים ב' בנובמבר 1992 הוא אבן דרך ביחסו של הציבור הישראלי לתאונות האימונים ובהמשך, בהתייחסותו של צה"ל לנושא. קבוצת ההורים של חמשת ההרוגים באסון סירבו להתנהל לפי השטנץ שהיה קבוע אז - הם מרדו, הלכו לתקשורת, ביקשו לבקר בזירת האירוע, דרשו הסברים, ביקשו לקבל את דוחות הבדיקה והחקירה, ושינו סדרי עולם בתחום הכאוב והרגיש הזה.
 

צה"ל משקיע המון בתחקור ובמניעת תאונות אימונים, החל במודעות, דרך חניכה, בניית תיקי תרגיל, איתור נקודות תורפה ביטחוניות, הפקת לקחים מתאונות קודמות וצמצום ההסתברות לתאונה. מצד אחר, מבקש הצבא לאמן את מפקדיו וחייליו במתאר הכי קרוב לזה שיפגשו בשדה הקרב. גם אם יש ירידה במספר התאונות וההרוגים - זה כואב בכל פעם מחדש.
 

נדמה לי ש"הפסקת האימונים" לאחר תאונה קטלנית איננה הכרח, אלא פטנט ישן שנועד למלא עוד שורה בהודעה לעיתונות. מנהג ישן שאין בו צורך עוד, אלא אם כן נסיבות התאונה ומאפייניה דורשים זאת. יהיה זכרו של סרן ישי רוסלס ברוך. 

אנחנו בארץ לא ממש רגילים לשפעת מים ולרמות משקעים כאלה בדרום הארץ ולסוג של בצורת וכנרת מתרוקנת בצפון הארץ. כשכדור הארץ משתגע - הוא ישגע גם אותנו. 

בעקבות עדותו של מרטין אינדיק, אני מוצא עצמי נמנה עם אלה שהיו מעדיפים שיצחק רבין לא היה נרצח - גם אם היה נכנס להיסטוריה קצת פחות "גיבור" וגם אם נתניהו היה "מביס" אותו בבחירות של אמצע שנות ה־90. תחשבו על זה.