העמימות החדשה: האסטרטגיה החדשה של ישראל בסוריה

כשאומרים בישראל או בעולם "עמימות", ברור שמתכוונים למדיניות הגרעין של ישראל. זה יותר מ־50 שנה מנהלת ישראל מדיניות שבה היא אינה מאשרת, אך גם אינה מכחישה כי ברשותה נשק גרעיני, כפי שהכל מייחסים לה. אך בשנים האחרונות התגבשה מדיניות עמימות נוספת, הקשורה למבצעים צבאיים שמנהלת ישראל ברחבי המזרח התיכון ובשוליו, בעיקר באמצעות חיל האוויר - כך לפי פרסומים זרים - ובהזדמנות אחת אפילו לפי גורמים בממשל האמריקאי.
 

ביטוי מובהק לעמימות מהסוג החדש קיבלנו לאחרונה באיומיו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לנקום בישראל, שלטענתו חיסלה את המחבל סמיר קונטאר בהתנקשות מן האוויר, בירי טילים לבניין שבו שהה בשכונה ליד דמשק. חיזבאללה הטמין מטען רב עוצמה לכוח סיור של צה"ל שפתח את הציר בהר דב (חוות שבעא), אך לא גרם לנפגעים. לנסראללה היה ברור שישראל אחראית למותו של קונטאר, אף שישראל לא לקחה אחריות על האירוע.
 

לפני כעשור צה"ל טבע את המושג "מלחמה בין מערכות" (מב"מ). זו המערכה שהמדינה מנהלת באמצעות צה"ל נגד התעצמות של מדינות אויב כמו איראן וסוריה, ונגד ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה. מדובר במערכה שבה משתתפים גורמים שונים, ואפשר להעריך כי קודם שמבצע מב"מ יוצא לדרך, נעשות פעולות של איסוף מודיעין על ידי יחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, שלדג, שייטת 13 או לוחמי המוסד. נוסף על כך, אפשר להעריך כי למערכה ניתן גיבוי וכיסוי של לוחמת סייבר.
 

יודגש כי אין הכוונה למבצעים שמיוחסים למוסד, שרוב פעולותיו חשאיות, ולרוב לא מותירות טביעת אצבע. המוסד מבצע פעולות כאלה זה עשרות שנים, מאז שנות ה־60. בשנים האחרונות המבצעים המיוחסים לו הם התנקשויות במדעני גרעין ופעולות חבלה נגד תוכנית הגרעין של איראן, או ההתנקשות ב־2008 ב"שר ההגנה" של חיזבאללה, עימאד מורנייה בדמשק. אפשר להניח שבמבצעים חשאיים מסוג זה מקבל המוסד סיוע וגיבוי גם מצה"ל. 

השם מב"מ נגזר מהעובדה שמדובר במערכה צבאית חשאית, "בחתימה נמוכה", שלא תאפשר ליריב להאשים את ישראל באחריות לה. בכך המב"מ מעניק לישראל מרחב הכחשה, שמקשה על היריב להגיב, ונבדל ממלחמות או ממבצעים צבאיים גלויים שישראל נוטלת עליהם אחריות. הרמטכ"ל הקודם בני גנץ אמר בהקשר זה: "אנחנו עוקבים אחרי תהליכי העברות אמצעי לחימה בכל גזרות הלחימה. זה דבר מאוד לא טוב ומאוד מאוד רגיש, ומעת לעת, כשיש צורך, דברים יכולים להתרחש".
 

זה כעשור מייחסים לישראל תקיפות מהאוויר, ולעתים גם מן הים, נגד יעדים במדינות שונות באזור. רוב התקיפות האלה, על פי פרסומים זרים, מכוונות נגד מחסנים או שיירות נשק שמיועדים לארגוני הטרור בעזה, ובעיקר לחיזבאללה בסוריה ובלבנון.

 

את המבצע הראשון של מב"מ, גם אם הוא לא נקרא כך, אפשר לראות בתקיפה המיוחסת לחיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007. נכון שזו הייתה פעולה צבאית שהזכירה פעולה דומה שהתרחשה 26 שנים קודם לכן, ביוני 1981, כשחיל האוויר השמיד את הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין ליד בגדד. אך מה שמבדיל בין האירועים הוא ההודעה הפומבית. ב־81' פרסמה ממשלת בגין הודעה רשמית, שבה הודתה בהשמדת הכור בעיראק. לא כך בסוריה. עד היום לא נטלה ישראל אחריות למעשה (אם כי פקידים ואישי ציבור רמזו על כך כביכול - אחד מהם היה יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו), אך רוב העולם מעריך כי היא זו שביצעה את הפעולה.

אם סוריה, כמדינה שיש לה גבול משותף עם ישראל, נחשבה תמיד ל"ארץ נודעת" וכר פעולה נוח למבצעים מודיעיניים או צבאיים של ישראל, בהמשך באו פעולות - כך לפי פרסומים זרים - במרחק אלפי קילומטרים. בראשית 2009, בעיצומה של מלחמת עזה הראשונה (עופרת יצוקה), התפרסמו ידיעות כי כלי טיס של ישראל תקפו שיירות של אספקת נשק בסודן ובקרבת חופיה, בים. אחר כך הופיעו עוד ועוד ידיעות ופרסומים על תקיפות דומות, ובשיאן יוחסה לישראל גם תקיפה של מחסן נשק גדול מאוד בעיבורי חרטום. מקורו של הנשק היה באיראן והוא יועד להיות מוברח מסודן דרך מצרים לסיני, ומשם במנהרות לעזה.
 

בשנים האחרונות פחתו הידיעות בנושא זה ומכאן שאפשר להניח שאין עוד צורך במבצעים כאלה. וזאת מכמה סיבות. ראשית, על רקע מלחמת האזרחים בסוריה נוצר קרע עמוק בין חמאס לאיראן, וטהרן חדלה לספק לפרק זמן מסוים נשק לחמאס. אף שלאחרונה יש סימנים כי מתקיימים ניסיונות של שני הצדדים, במיוחד של הזרוע הצבאית, גדודי עז א־דין אל־קאסם, לחדש את הברית. סיבה נוספת היא שהשלטון במצרים, בראשות הנשיא גנרל עאבד אל־ פתאח א־סיסי, שבניגוד לקודמיו מובארק ומורסי פועל בקדחתנות נגד הברחות הנשק לעזה ולסיני, שם פועלת קבוצת הטרור של מחוז סיני של "המדינה האסלאמית". 
 

הסיבה השלישית לכך שפחת הצורך של ישראל לפעולות מב"מ בזירת ים סוף לסיכול אספקת נשק, היא המהפך שעבר על השלטון בסודן. עד לפני כשנה המשטר האסלאמיסטי־סוני הנצחי של גנרל עומר אל־באשיר (הוא בשלטון כבר כ־30 שנה) היה בברית הדוקה עם המשטר השיעי בטהרן. הוא זכה ממנה לאספקת נפט במחיר מוזל ולסיוע כספי, ובתמורה אפשר למשמרות המהפכה להקים מאחז בסודן ולנהל ממנה את אספקת הנשק לעזה. לפני כשנה, על רקע מלחמת האזרחים בתימן, החליפה סודן את נאמנותה וחברה לערב הסעודית והקואליציה הערבית. תמורת סיוע כספי נדיב שלח צבא סודן חיל משלוח לתימן ונלחם בחות'ים ובספונסר האיראני שלהם.
 

לפי הדיווחים בתקשורת, רוב מבצעי המב"מ בשנים האחרונות חזרו לזירה הצפונית. לישראל מיוחסות יותר מעשר תקיפות מן האוויר של מחסני נשק ושיירות שעשו דרכן מסוריה לחיזבאללה בלבנון. כל ההתקפות האלה היו על אדמת סוריה. רק במקרה אחד, עד כמה שידוע, בוצעה תקיפה נגד יעד בלבנון, לא הרחק מהגבול הסורי. 
 

ההתקפות נועדו למנוע אספקת טילי קרקע־קרקע ארוכי טווח ומשופרים בעזרת מערכות הנחיה מדויקות יותר, וגם אספקה של טילי קרקע־אוויר ויבשה־ים מתוצרת רוסיה ואיראן. זאת אף על פי שברור כי השמדת טילים אלה לא תשנה בהרבה את המאזן בין ישראל לארגון השיעי, שמחזיק כבר מלאי עצום של כ־100 אלף רקטות וטילים, המטווחים כמעט כל נקודה ואתר צבאי ואסטרטגי חשוב בישראל.
 

בנוסף לכך מיוחסים לישראל חיסולים מן האוויר ברמת הגולן הסורית - יש לכך שם גנרי של "פעולות סיכול" - של ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד, של כמה מעוזריו, של גנרל איראני ועוזריו, ולאחרונה של סמיר קונטאר. פעולות אלה נועדו לסכל כוונות של חיזבאללה, בהנחיה ובגיבוי של מפקד כוח אל־קודס, גנרל קאסם סולימאני, להקים תשתית שתבצע פיגועי טרור משטח סוריה נגד ישראל. אגב, בניגוד לפרסומים, סולימאני לא נפצע במהלך אחד מביקוריו האחרונים בסוריה. התשתית הזאת ביצעה בעבר כמה פעולות של הנחת מטענים בגדר הגבול נגד סיורים של צה"ל, ירתה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בכפר רג'ר, שגרם למותם של קצין וחייל, ושיגרה רקטות לאתר הסקי בחרמון ולעבר יישובים אחרים ברמה.

 

למעשה, ישראל מנצלת את מלחמת האזרחים ופתחה בפועל, כפי שנטען, חזית שנייה על אדמת סוריה, נגד חיזבאללה. נסראללה, שאיבד בשדות הקטל בסוריה כרבע מכוח האדם הצבאי שלו - הרוגים ופצועים - מתבונן מתוסכל ודי חסר אונים באסטרטגיית העמימות החדשה של ישראל.

12 שעות של טקסים והתרגשות רבה עברו באמצע השבוע על ראש המוסד (רמס"ד) החדש יוסי כהן. ברביעי בבוקר הוא נכנס רשמית לתפקידו בטקס צנוע, שהיה למסורת במטה המוסד בגלילות. כהן, שהביא לטקס את בני משפחתו - אשתו איה, ילדיו, אמו מינה ואף את חותנו - לא הסתיר את התרגשותו.

ערב קודם לכן הוא השתתף בטקס גדול יותר באודיטוריום ע"ש סמולרש באוניברסיטת תל אביב, שבו נפרדה צמרת המדינה מהרמס"ד הפורש תמיר פרדו. האחריות על ההפקה הייתה של המוסד עצמו, שיש לו ניסיון רב בהפקת מסיבות ואירועי פרידה מרשימים.
 

באירוע נכחו כ־2,000 חברים, ידידים, עובדי מוסד וראשי המדינה, ובהם נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון, שרים, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, חברי כנסת, הנשיא לשעבר שמעון פרס, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלופים בדימוס. 
 

לא נפקדו מהמעמד אנשי עסקים, שדואגים תמיד להיות מוזמנים לאירועים כאלה כדי להתחכך, לראות ולהיראות. בכירי המוסד, מצדם, לא ניזוקים מקרבתם לאנשי עסקים שיכולים להעסיק אותם לאחר פרישתם. באירוע הפרידה מפרדו נכחו, על פי המסורת, גם רוב ראשי המוסד לשעבר.
 

נוסף לכישוריו ולהתאמתו - וכהן בהחלט ראוי לתפקיד - הוא חב גם חוב לשני אנשים: לנתניהו, שמינה אותו לפני שנתיים וחצי להיות יועצו לביטחון לאומי ולראש המועצה לביטחון לאומי, ולמאיר דגן, שהמליץ עליו. כהן שירת תחת פיקודו של דגן בתפקיד ראש האגף להפעלת סוכנים, "צומת", ובמסגרתו הקים חדר מבצעים מיוחד שתיאם את הפעילות המבצעית בשנים 2006־2010 לסיכול תוכנית הגרעין של איראן, על כל המבצעים הנגזרים מכך והמיוחסים לישראל: איסוף מודיעין, חיסול מדענים, חבלות בציוד, מבצעים משותפים עם ארגונים עמיתים ועוד. 


 

עם מינויו לרמס"ד, כהן מגשים את חלומו. הציניים מבין אלה שמכירים אותו אומרים שזו הייתה שאיפתו גם כשמילא תפקידים זוטרים בראשית דרכו בארגון. עד כמה שהמציאות המורכבת במזרח התיכון תאפשר לו, הוא מתכוון להתמקד בשלוש משימות.
 

הראשונה, להפוך את הארגון ל"לוחמני" יותר ומבצעי יותר, אולי מתוך געגוע לשמונה השנים של דגן. מדובר בארגון שבמהותו הוא מבוסס יומינט (מודיעין אנושי), אף שבתקופת פרדו עברה עליו גם מהפכה טכנולוגית מרשימה, ששכללה ושדרגה את יכולות הסיגינט (מודיעין טכנולוגי של אותות והאזנה).

השנייה,  להמשיך ולפקוח עין מודיעינית על איראן, שתמשיך להיות היעד המרכזי למאמצי האיסוף של קהילת המודיעין, ובמיוחד לנטר ולגלות אם היא מפרה את הסכם הגרעין שעליו חתמה עם המעצמות. 
 

השלישית, לטפח קשרים חשאיים עם מדינות סוניות באזור במזרח התיכון, כדי לבלום את מאמצי ההתפשטות של איראן השיעית. וזאת בנוסף לקשרים ההדוקים הקיימים כבר עם ירדן ומצרים. מה שעשוי לסייע לכהן ולמוסד לקדם את מאמציהם בנושא זה הוא השבר הסוני־שיעי, שהתרחב השבוע עם המשבר וניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין ערב הסעודית וגרורותיה לאיראן.
 

לעומת זאת, ספק רב אם המוסד תחת כהן יוכל לשפר את יכולותיו הישירות מול ארגוני טרור כמו דאע"ש או אל־קאעידה. החדירה אליהם, במיוחד עבור ישראל, קשה. בתקופת פרדו שיפר המוסד מאוד את יכולות הסיגינט שלו. לכל היותר יוכלו המוסד ואמ"ן לתרום תרומה מסוימת למדינות הקואליציה הבינלאומית - מערביות וערביות - הנאבקות בהם.
 

בקדנציה של כהן אפשר שיקרה עוד מהלך חדשני. אולי לראשונה בתולדות המוסד יוחלט למנות לו דובר או לפחות איש קשר לתקשורת, ולחשוף בפני הציבור את מסמכי הארגון מהשנים הראשונות של פעילותו.