מדורת השנאה: ההסתה גוברת, הפלסטינים עומדים מהצד וצוחקים

הכישלון של השב"כ בפענוח הפיגוע בדומא, שהסתכם בכתב אישום אחד, אפשר לכולנו לטאטא את האירוע הזה כאילו מדובר בתפוח רקוב אחד ולא בערימה גדולה. טובעים בגל הלאומנות העכור ששוטף אותנו, הציבור והתקשורת מתעלמים מדיווחים על מעשי אלימות יומיומיים שמתרחשים בין מתנחלים לשכניהם ומזינים את מדורת השנאה. 
 

בקבוקי תבערה שהונחו השבוע על מפתן ביתה של משפחה פלסטינית בבית פוריק לא חצו כלל את סף העניין התקשורתי. גם הכאה מתועדת של נהג פלסטיני בידי מתנחלים, לנגד עיני חיילי צה"ל, דווחה בעיקר ברשתות החברתיות. ב־2015 דווחו 250 אירועים של פשיעה לאומנית נגד פלסטינים, רק כמחציתם נחקרו. המפקדים בשטח העדיפו שלא להעיד. הרמטכ"ל יכול להצהיר עד מחר שכל קצין צה"ל שמשרת בשטחים הוא ריבון - המציאות מלמדת את הקצינים לנהוג אחרת.
 

אל"מ עמית ימין, צנחן ולוחם במגלן ששימש עד הקיץ מפקד חטיבת עציון, קיבל השבוע שיעור ביחסי הכוחות שבין המתנחלים לצבא מעל דפי עיתון זה. אל"מ יריב בן־עזרא, לשעבר מפקד יחידת דובדבן וכיום מפקד חטיבת יהודה, זכה השבוע לקריקטורות שהופצו נגדו ובהן צויר כסנטה קלאוס שמחלק מתנות לפלסטינים.
 

כל מי שמעז להשמיע עמדה שאינה מתיישרת עם זו של הימין הקיצוני, מתויג מיד כסמולני, ולהיות סמולני בישראל של 2016 זה פשע. למרבה המזל, שר הביטחון, הרמטכ"ל וצמרת צה"ל מסרבים, לפי שעה, להתכופף. שרי הקבינט נאלצים לשמוע פעם אחרי פעם, למגינת לבם, שהרשות הפלסטינית יוצאת מגדרה למנוע התפשטות של האלימות. הם מוחים ומתקוממים, אבל לפחות הדרג הצבאי, נכון להיום, מסרב להתאים את הערכותיו לאוזני השומעים ולא נסחף באווירה הכללית של החרמת "גדר חיה" או שכתוב ספרי האזרחות.
 

הפלסטינים מסתכלים עלינו מהצד וצוחקים. פשוטו כמשמעו. אחד המאפיינים הייחודיים של האינתיפאדה הנוכחית הוא הבוז שמפגינים הפלסטינים כלפי ישראל ונציגיה בשטח. בעימותים עם צה"ל בימי שישי אפשר לראות פלסטינים רוקדים, מגחכים, מצטלמים ב"סלפי". אין בהם שום מורא מהריבון הישראלי. פעולות כמו הטלת סגר על כפר, שבעבר היו מעוררות תחנונים מצד המוכתר, מתקבלות כיום במשיכת כתף אדישה. חיילי צה"ל שמבצעים מעצרים בכפרים הפלסטיניים באישון לילה, נתקלים לא פעם בצעירים מקומיים ששרים בעליצות מתריסה מולם.
 

הם מתבוננים בנו ומשוכנעים שנביא על עצמנו את קצנו. הם רואים כיצד העיר העברית הראשונה מסתגרת בבתים ולא שולחת את הילדים לבית הספר, קפואה מפחד מאותו מחבל שמצליח כבר שבוע להתל במשטרה ובשב"כ. 

המרדף אחרי נשאת מלחם חשף עוד שתי חולשות משמעותיות של השב"כ: חוסר היכולת להתמודד עם מחבל שנמנע מלהשתמש בטלפון סלולרי ולהשאיר חתימה אלקטרונית, והכיסוי המודיעיני המוגבל מאוד שיש לשב"כ בקרב ערביי ישראל. באופן פרדוקסלי, דווקא אם היה מלחם עובר לשטחי יהודה ושומרון, הוא היה נתפס הרבה יותר מהר. שם יש לישראל הרבה יותר יכולות מודיעיניות. 

 

האינסטינקט של ראש הממשלה לנצל כל הזדמנות להסית ולעורר מדנים לא אכזב גם הפעם. בנימין נתניהו התייצב על המדרכה הספוגה בדם כדי להפנות אצבע מאשימה כנגד ערביי ישראל כולם. מתוך כמאתיים מחבלים שפגשנו מאז החלה האינתיפאדה הנוכחית, יצאו ארבעה מקרב ערבי ישראל: שלושה מוואדי ערה ואחד מהנגב. אכן יש בקרבם מי שנשבים בתעמולה של דאע"ש ומי שרוצים להיות חלק מהמאבק הפלסטיני, אבל רובה המכריע של האוכלוסייה הערבית בישראל מחפש חיים בכבוד במסגרת המדינה היהודית.
 

אבל בעוד אנחנו מתלבטים בשאלות מהותיות, כמו כמה גרם פיסטוק קנה מלחם לפני הפיגוע, או מה לחש בנימין נתניהו על אוזנו של מרטין אינדיק לפני 20 שנה, ממשיך אבו מאזן לסלול את הדרך לבידוד בינלאומי של ישראל. השבוע הוא רתם לצדו את הליגה הערבית, שעל אף שמה יש בה דווקא לא מעט שותפים של ישראל. במקביל, באירופה, נראה שדרכו צולחת. 
 

אנחנו יכולים להמשיך להתעלם מהכרזה של פרלמנט זה או אחר המכיר במדינה פלסטינית, אבל הקולות הולכים ומצטברים לגל שיכה השנה בחופינו. העולם מאס בנו. למעט האמריקאים שזוכרים לנו חסד נעורים ועדיין ניצבים לצדנו, אירופה וחלקים מאסיה כבר בשלים להטיל עלינו סנקציות.
 

נתניהו מקווה אולי שהעלייה הצפויה של מפלגות הימין הקיצוני לשלטון באירופה תתרחש עוד לפני שהיבשת תחליט להחרים אותנו. אין ספק שאם אירופה תתחיל לטפל בתקיפות באיום המוסלמי עליה, זה ישחרר את ישראל מרוב הביקורת ומאיומי הסנקציות ויצור עבורנו אווירה סלחנית הרבה יותר.
 

כפי שהדברים נראים כיום, שעון החרם מתקתק מהר יותר. אם יש כיום איום אסטרטגי על מדינת ישראל, זה איום החרם המדיני. לא מסובך לסכל אותו. כל ניסיון ישראלי להידבר עם הפלסטינים יוכיח לעולם מי המכשול האמיתי לפיוס.