התדהמה כולה שלנו: לנפץ את האגדה על החברה הערבית שלא רוצה טרור

אם תרצו, הדיווח שסיפר את הסיפור הזה הכי יפה הגיע מפיו של כתב ערוץ 2 בצפון. "הפיגוע הכה בתדהמה את האזור וגם את החברה הערבית כולה", עדכן, "שם מדגישים כי הם מוקיעים את המעשה ושמדובר באירוע בודד שאינו מייצג אותם בשום צורה". ומכיוון שאני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהמר שהכתב לא באמת הספיק לשאול את "החברה הערבית כולה" לפני שפסק שאת כל החברה הזאת הפיגוע "הכה בתדהמה", הרי שזו ההזדמנות הראויה ללמד כאן את הכלל העיתונאי הקרוי "הערבים וחוקי ההכללה".
 

זה עובד בערך ככה - כששני ערבים או מאה ערבים או 200 ערבים יורים או זורקים בקבוק תבערה או משליכים מטען, אסור להכליל, שהרי גם 200 איש לא יכולים ללמד על המגזר כולו. מנגד, כש־14 ערבים מוציאים הודעת גינוי אזי אפשר ואף רצוי להכליל, שהרי יש להניח שהם סוג של מדגם מייצג. במילים אחרות: המחבלים לא מלמדים על הכלל. המגנים אותם מלמדים עליו ועוד איך. 
 

הכל התחיל ב"אולפן שישי", כשחברי הפאנל כולם עשו מאמץ עילאי להוציא את הערבים טוב מהפרשה. דנה ויס חזרה והדגישה שלרוצח אין תמיכה, שאפשר לספור על כף יד אחת את המפגעים שהם אזרחי ישראל, וש"החברה הערבית מוכיחה יום־יום במעשיה שהיא עושה את הבחירה שלה, והיא בוחרת להשתלב". גם למחרת הספיקו לה ראיונות עם שלושה שכנים כדי לספר שב"בערערה מתקשים לעכל שמדובר בבן הכפר". אמנון אברמוביץ' היה קרוב להעניק לאביו של הרוצח את פרס ישראל לחינוך. גיא פלג בישר לצופים שמניסיונו הוא יודע שהשב"כ יתפוס את המחבל בתוך שעות, אולי אפילו עד סוף המהדורה, רק משום שהוא ערבי.
 

מאז ועד לזמן כתיבת שורות אלה עברו כבר שישה ימים. המחבל ממשיך להסתובב חופשי, אבל הטענה הזאת של פלג מתיישבת נהדר עם הנראטיב שניסו חלקים נרחבים בעיתונות להטמיע אחרי הרצח בדומא, שלפיו השב"כ לא מתאמץ לתפוס את הרוצחים של משפחת דוואבשה רק משום שהם יהודים. בואו נגיד את זה כך: העינויים שהספיקו כדי להוציא מעמירם בן אוליאל הודאה ברצח לא היו מספיקים כדי להוציא מהרזי ברקאים הודאה שהם דיברו שטויות כשהעלו את התזה הזאת רק לפני כמה חודשים. 
 

אבל בואו נחזור לעניין, כי את האגדה הזאת שמנסים למכור לנו משיקולים פוליטיים הרבה עיתונאים, האגדה על ערביי ישראל שמשתלבים, שבוחרים בדו־קיום, שלא רוצים טרור - כדאי לנפץ פעם אחת ולתמיד. כי היא משליכה על הכל. היא משליכה על ההתייחסות שלנו אליהם כאל קורבנות, גם כשמקרבם באים הרוצחים. היא משליכה על קבלת הפנים הרכה והמפנקת שמחכה לכל חבר כנסת ערבי שנכנס לאולפן, מסית ותומך טרור ככל שיהיה. היא מאפשרת להם, לחברי הכנסת האלה, להתראיין תמיד על תקן הקורבן המאשים. יורים ובוכים. 

 

עשיתי השבוע חיפוש קל בגוגל, רק כדי להזכיר לעצמי שזה לא אני שמתבלבל, שבאמת הרבה מאוד ערבים ישראלים בחרו בטרור, ושברדיו ובטלוויזיה מוכרים לי שקרים שלא היו ולא נבראו. רק כדי לנסות לטמטם אותי. התחלתי משנת 2000, אולי קצת אחרי. זו רשימה חלקית לגמרי, אחרת הייתי צריך פה עוד כמה עמודים. סיננתי החוצה הרבה מאוד פיגועים, משום שבעיקר היה חשוב לי להראות את הפריסה הגיאוגרפית הרחבה. את מפת היישובים שמהם יצאו המפגעים. את עומק הבלוף. 
 

בואו נתחיל מערערה, יישובו של הרוצח מדיזנגוף, שהרי דנה ויס סיפרה לנו עד כמה המומים כולם בכפר מהפיגוע. אז מתברר שנשאת מלחם אינו הראשון שם שאחראי לפיגוע. בשנת 2003 הורשע בן היישוב שלו, ח'אלד אגבריה, בסיוע למחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות בכיכר העצמאות בנתניה. 66 אנשים נפצעו בפיגוע ההוא.
 

אבל בואו נלך טיפה אחורה. ב־2001 התפוצץ בנהריה מחבל מתאבד מאבו סנאן, רצח שלושה יהודים ופצע עשרות. בנו של המחבל הזה הורשע בהמשך בתכנון שורה של פיגועים נוספים. שנה קודם לכן הורשעו שבעה בני אבו סנאן אחרים לאחר שסייעו לחיזבאללה לאסוף מודיעין ותכננו לרצוח ישראלים. פיגוע ההתאבדות שבוצע ב־2001 בקניון השרון בנתניה בוצע באדיבותו של ערבי ישראלי, תושב חדרה, שהסיע את המחבל המתאבד למקום. חמישה ישראלים נרצחו שם.
 

נמשיך. ב־2002 סייעו שני בני משפחת בכרי מהכפר בענה - קרוביו של מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין" - למחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות בקו 361 בצומת מירון, שבו נרצחו תשעה ונפצעו 51. באותה שנה הורשעו שני תושבי לוד בסיוע לאויב במלחמה ובמגע עם סוכן זר לאחר שחברו לאנשי "כוח 17" בשומרון והסיעו מחבלת מתאבדת. תושב באקה אל־גרבייה סייע באותה תקופה לפעילי תנזים שתכננו לבצע פיגועים בישראל. תושב יפו הסיע בימים ההם שני מחבלים מתאבדים לפיגוע במדרחוב נווה שאנן, שגבה את חייהם של חמישה ישראלים. את הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה, שבו נרצחו 16 ישראלים, ביצע מחבל בעל אזרחות ישראלית שגר בג'נין. ערבי ישראלי, תושב אום אל־קוטוף, סייע למחבל שרצח חמישה יהודים בקיבוץ מצר. נתוני השב"כ לשנה הזאת לימדו על 31 התארגנויות טרור של ערביי ישראל, שבהם היו מעורבים 68 אזרחים ישראלים.
 

עוד. ב־2003 הניח תושב דיר חנא מטען חבלה בתחנת הסעה בצומת גולני. באותה שנה סייעה תושבת סכנין למחבלים שביצעו פיגוע בשוק מחנה יהודה ורצחו שישה ישראלים, ואלמלא עתירה שהגישה אחרי שחרורה התנועה לאיכות השלטון, המחבלת הזאת הייתה מתמודדת למועצת העיר מטעם רשימת חד"ש. לרשימה הזאת תוסיפו גם את חברי החוליה של הג'יהאד האסלאמי שנלכדו לפני שביצעו פיגוע, ואחרי שהטמינו את חגורת הנפץ שלהם במסגד בטייבה. תוסיפו גם את תושב יפיע שהוביל מחבלים מתאבדים לפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, פיגוע  שבו נרצחו 23 ישראלים.
 

תוסיפו גם את חברי חוליית הג'יהאד האסלאמי מג'לג'וליה, שבנו ביישוב שלהם מעבדת נפץ שהייתה אמורה לשמש להכנת פיגוע בישראל, ואת תושבי כפר כנא שרצחו את החייל אולג שייחט. וגם את שלושת תושבי כפר מנדא שהורשעו בתכנון להניח מטעני חבלה במקומות הומי אדם בצפון. ב־2004 הורשע תושב טמרה בתכנון לחטוף ולרצוח חייל. תושב אעבלין נתפס לפני שהוציא לפועל פיגוע תופת בקריון. תושב אום אל־פחם הורשע באותה שנה בהסעת מחבל חגור בחגורת נפץ לאזור כרכור. האזרח ישראלי הזה גם הנחה את המחבל איפה כדאי לו להניח את המטען, שרק בדרך נס נחשף לפני שהתפוצץ. ב־2007 הורשעה תושבת אום אל־פחם, שהתגייסה לחיזבאללה. סקירת המודיעין השנתית של אמ"ן, המוסד והשב"כ שהוצגה באותה שנה לשרי הממשלה סיפרה על 25 ערבים ישראלים שנחשפו במהלך השנה כמעורבים בטרור.
 

הלאה. ב־2008 נלכדו שני תושבי רהט שפעלו בשליחות אל־קאעידה. ב־2010 הורשע בריגול לטובת חיזבאללה אמיר מחול, אחיו של ח"כ עיסאם מחול. ב־2011 הורשע תושב פוריידיס בסיוע לחמאס. ב־2012 הניח מחבל מטייבה מטען חבלה באוטובוס בתל אביב ופצע 24 נוסעים. תושב קלנסואה ותושב אום אל־פחם הואשמו בערך באותה תקופה בניסיון לחטוף ישראלים יחד עם שלושה פעילי ג'יהאד מג'נין. תושב מג'דל כרום נתפס אז אחרי שגויס לחיזבאללה. ב־2013 הורשעו שני תושבי דבורייה, שתכננו לבצע פיגוע בשטח ישראל ולחטוף נשק מחיילים. כדי לא להתעייף מדי אתם מוזמנים לדלג היישר אל גל הטרור הנוכחי, ואל ערבים ישראלים שביצעו את הפיגועים בעפולה ובגן שמואל ובבאר שבע - ועכשיו גם בתל אביב. בזמנכם החופשי תוכלו למצוא בחיפוש קל ברשת את כל השאר. 


 

בין לבין, אם כבר בטרור עסקינן, ואחרי שנזכיר כאן גם את הח"כ לשעבר עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה, חשוב לזכור לספור את ההתגייסות של עשרות ערבים ישראלים לדאע"ש. על מפת פריסת המתגייסים אתם יכולים לסמן את יפיע, את סכנין, את חורה, את אום אל־פחם, את מושירפה, את שפרעם, את נצרת, את אכסאל ועוד כמה. וכל זה כמובן בלי לשכוח את מה שקרה במהומות 2000, כשכל יהודי שעבר בסמוך לכפר ערבי היה מטרה, כשתושבי אום אל־פחם חסמו לתנועת יהודים את עורק התחבורה המרכזי שעובר לידם, וכשאלפים - לא בודדים ולא עשרות - נטלו חלק באלימות. 
 

לפני חודשיים היו אלה ערביי יפו, חלקם רעולי פנים, שיידו אבנים לעבר כלי רכב ואוטובוסים, הניפו דגלי פלסטין וקראו "ברוח ובדם נפדה את אל־אקצא". קודם לכן, אחרי רצח אבו חדיר, יצאו אלפים ויידו אבנים על רכבים של יהודים; השליכו בקבוקי תבערה; הוציאו בטייבה יהודי ממכוניתו שהוצתה; השליכו מטען צינור על כוח משטרה בפוריידיס; וכן ערביי ירושלים שהשמידו תחנות של הרכבת הקלה ותשתיות של חברת חשמל ושל עיריית ירושלים ושל כל מה שנראה להם בעל סממן ממלכתי. אבל את ערביי ירושלים נשאיר הפעם בצד.

אגדת הדו קיום

בואו נקפוץ רגע אל סיפורי הדו־קיום וההשתלבות המפוארים שמוכרים לנו כל הזמן. תראו מה קורה לסיפור השירות האזרחי, התנדבות שהערבים מתבקשים לעשות אצלם בכפרים, בלי להידרש להושיט יד לאף יהודי. השירות הזה משרת קודם כל את צעירי המגזר הערבי. הם מקבלים מהמדינה עבור כל שנת שירות 4,000 שקל מענק ועוד 6,000 שקל פיקדון. הנתונים מלמדים ש־85% מהם, בעיקר בנות שמסיימות שירות, מוצאים עבודה. הם מקבלים כרטיס כניסה חלק יותר לחברה הישראלית, אבל זה בדיוק מה שמפחיד את הנהגת המגזר - מאיימן עודה חביב התקשורת ועד לאחרון הזועבים. 
 

פעם היה לערבים תירוץ. "אנחנו לא יכולים לשרת בגוף שקורא לעצמו 'שירות לאומי'", הסבירו, "יש לנו בעיה עם ה'לאומי'". באחד הכנסים שנערכו בנושא שאל אותם מנכ"ל הרשות לשירות לאומי אזרחי, שר שלום ג'רבי, מתי בפעם האחרונה סירב מישהו מהם לקבל את קצבת הביטוח הלאומי שלו בגלל ה"לאומי". ובכל זאת, כדי שלא יהיה להם תירוץ, הוסר הלאומי. הערבים עושים רק שירות אזרחי. עושים? מי שבמגזר מאפשרים לו לעשות. אומנם המספרים עולים בהתמדה, וצריך לברך על כך, אבל מי שמבקש להתנדב צריך להילחם ולפעמים גם להסתכן.
 

לפני כמה שנים קיבלה מתנדבת ערבייה בבית לוינשטיין אות הוקרה על הצטיינותה מנשיא המדינה שמעון פרס. למחרת בבוקר היא מצאה את צמיגי הרכב שלה מנוקבים ואת חלונותיו מנופצים. בעראבה ראש המועצה זרק בנות שירות מבית הספר. רכזת ערבייה של השירות האזרחי שדיברה בנצרת עם צעירים כדי לשכנע אותם להתנדב חטפה מכות ואושפזה בבית חולים. ברהט עבר סגן ראש העירייה בין גני הילדים והורה לסלק משם מתנדבים ומתנדבות של השירות האזרחי. במג'דל כרום הגיע אחד מאנשי הדת המקומיים אל קשישה שנעזרה בבת שירות, הסביר לה שהסתייעות במתנדבת מהשירות מנוגדת לדת ואילץ אותה להיפרד ממנה. ביישובים רבים - דוגמת טורעאן, כפר כנא, משהד ודיר חנא - מדווחים בשירות האזרחי שהרשות המקומית אוסרת על הכנסת בנות שירות. בכפר קרע גילה מנהל בית ספר שהתעקש להכניס מתנדבות למוסד שלו כי המועצה סגרה לו את הטלפון לשיחות יוצאות. 


 

כל זה לא קורה בחלל ריק. חברי הכנסת הערבים נלחמים נגד ההתנדבות לשירות ומסיתים נגד מי שמצטרפים אליה. ח"כ ג'מאל זחאלקה הבטיח להפוך את המתנדבים ל"מצורעים". ח"כ איימן עודה - שמונה לפני כמה שנים בידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל לעמוד בראש גוף בשם ועדת המאבק בכל צורות הגיוס - הכריז שיש צורך לעבור "בעבודת נמלים, מבית לבית" אצל בוגרי כיתות י"ב כדי להבהיר להם את השלכות הגיוס, אבל שום דבר מזה לא יפריע לתקשורת להמשיך להתייחס אליו כאל נושא בשורת המתינות והשילוב. 

אישורי הבנייה

השבוע, לאחר שעלה לדיון נושא שמירת החוק במגזר הערבי, עמד ח"כ בצלאל סמוטריץ' על הדוכן והציג שורה של נתונים מטלטלים שאספה עמותת רגבים על הבנייה במגזר. רק בערערה, יישובו של הרוצח מדיזנגוף, יש 942 מבנים בלתי חוקיים מתוך 4,368 מבנים בסה"כ. לאלה שצועקים שהערבים לא מקבלים אישורי בנייה ולכן הם בונים לא חוקי, הציג סמוטריץ' את המספרים. בערערה לבדה יש תוכניות בנייה מאושרות לבנייה חוקית של 10,676 יחידות דיור, שברמה העקרונית אפשר להוציא להן היתרי בנייה ולהתחיל לבנות אותן מחר בבוקר.
 

סמוטריץ' גם שם על השולחן כמה נתונים מדהימים אשר להיעדר האכיפה במגזר הערבי. 25 אלף מבנים בלתי חוקיים יש במגזר הזה במחוזות חיפה והצפון של משרד הפנים, וההריסה האחרונה של מבנה לא חוקי בוצעה ביוני 2013. בכל מחוז הצפון בוצעו ב־2012 שתי הריסות בלבד. כל זה בלי להזכיר את הנגב עם 60 אלף מבנים לא חוקיים, ועם כמה אלפים נוספים שמצטרפים אליהם מדי שנה בשנה. 
 

וכשמדברים על הצורך באכיפה במגזר הערבי צריך לשים בצד את הפוליטיקלי קורקט ולדבר על עוד משהו. לפני כמה שנים נערכה ביקורת מקיפה במשרד הפנים על אודות התנהלותן של עשרות רשויות מקומיות ערביות. השורה התחתונה לימדה על חובות פיקטיביים בסכום המוערך ביותר מרבע מיליארד שקל, שהציגו כ־40 רשויות מקומיות ערביות למשרד הפנים בניסיון להוציא מהמשרד כסף בשביל לכסות אותם. קראתם טוב? רבע מיליארד שקל, 40 רשויות שונות, על חובות פיקטיביים שלא היו ולא נבראו. 

ערוגות המגזר

נכון, לא כל הערבים מעורבים בטרור ולא כל הערבים תומכים בטרור. זה ברור. אבל זה לא מספיק כדי שנוכל להתעלם ממה שמצמיח המגזר הזה. זה לא מספיק כדי שנוכל להתעלם מההזדהות עם האויב בכל פעם שהוא נלחם בנו, מהאבנים, מבקבוקי התבערה, מהזדהות עונתית עם ארגוני טרור אטרקטיביים ומהאלפים שמאיימים להתפרץ - מיפו ועד אום אל־פחם - בכל פעם שמשהו אצלנו לא בא להם טוב. אם הם מבקשים שנתייחס אליהם כמו שאנחנו מתייחסים אל עצמנו, אז התנאי הראשון מחייב שנפסיק לעצום עיניים.

לא כשח"כ אוסמה סעדי מסביר שאינו מגנה את הרצח של בני הזוג הנקין; לא כשחברי בל"ד מבהירים שהגינוי שפורסם על הרצח בתחנה המרכזית בבאר שבע לא משקף את עמדתם; לא כשח"כ אחמד טיבי, חביב העיתונאים, מכריז כי "אין דבר יותר נעלה מהשהיד"; לא כשח"כ חנין זועבי קוראת לחרם על ישראל; לא כשח"כ ג'מאל זחאלקה מאיים שאם יהודים יתפללו על הר הבית "יישפך דם"; לא כשח"כ איימן עודה מלהטט בלשונו ומצהיר: "אני לא שם קווים אדומים לעם הערבי, הוא זה שיבחר איך להיאבק בכיבוש"; לא כשח"כ באסל גטאס מסביר: "אני חושב שעם תחת כיבוש יש לו זכות להתנגד בכל אמצעי שהוא מוצא לנכון".
 

הגיעה העת להתעורר. באנשים האלה לא בחר מיעוט קיצוני קטן ולא מייצג. באנשים האלה בחרו 446,583 אזרחים