תם המצוד, הגענו לשלב התחקיר והפקת הלקחים. אבל לפני הכל, הסיפור הנורא הזה אפוף שכבות מעיקות של טרגדיות. טרגדיה משפחתית של קורבנות הפיגוע, טרגדיה משפחתית של המפגע וטרגדיה לאומית כפולה של מדינת ישראל על שני מגזריה, היהודי והערבי.
את המחיר הכבד ביותר שילמו משפחות ההרוגים שמעון רוימי, אלון בקל ואמין שעבאן זכרונם לברכה. משפחת מלחם שילמה ומשלמת בטרגדיה קורעת לב. רוצח, מטורף, מחבל - איך שלא יכנו אותו - בסופה של הסמנטיקה יש משפחה שהסגירה את בנה או הייתה אמורה להסגירו ועכשיו היא בחקירה ובהסגר. הטרגדיה הלאומית היא מצב הביטחון השביר שבעטיו יכול אדם אחד, שמניעיו לא נחקרו עד הסוף בגלל מותו, לשגע מדינה שלמה שעצביה גם ככה מתוחים עד הקצה.
איש לא יכול לבוא בטענות אל הצלף שירה והרג את מלחם, משום שאיש לא נמצא בנעליו של מי שרואה רוצח נמלט ונשק בידו. זו הייתה ירייה מדויקת ופספוס ענק של סיום המצוד. יש כמובן צורך לדעת אם הפקודה הדגישה את הצורך להביאו חי לחקירה ולמשפט, הישג שהיה עשוי לשפוך אור על מניעיו ועל השאלה אם היו לו שותפים לתכנון ולביצוע. אם היה נלכד אפשר היה לקבל תשובה גם לשאלה אם הושפע מהסתה פלסטינית, דאעשית או מקומית, כדי להבין את הדינמיקה של חלחול ההסתה מטה.
אם מלחם היה נתפס חי, הוא גם יכול היה להסביר מדוע בחר דווקא בבר "הסימטא" - לפחות כדי להזים שמועות על כך שהכיר מישהו מבין היושבים שם. יש לקוות שהחקירה תסיר את סימני השאלה גם באשר לתפקידו או לתפקודו של אביו של המחבל, שנעלם במעבה החקירות. הסיפורים על היותו מתנדב במשטרה הם קצה הקרחון, משום שבלתי אפשרי שמתנדב במשטרה יקבל את כלי הנשק שהיה ברשותו. גם השמועות שהתפשטו במגזר על הקשרים הפלסטיניים מחייבים הבהרות.
נכון הוא שהתגובה הכללית של ערבים ויהודים היא "יאללה, שמים את הפרשה מאחורינו", אולם כדי למנוע את הפרשה שעוד לפנינו, צריך למצות את החקירה הזאת עד הסוף. וכמובן, לשנות את מדיניות הממשלה.