חידוש המילה “תבהלה" על ידי האקדמיה ללשון העברית נפל כפרי בשל לידי השר בנט, עת “הרגיע" את ה"גרבוזיה" כלשונו. הדבקת “תבהלה" לשמאל היא לא חידוש, והניסיון להגחיך מייצר ספין שמייתר התייחסות עניינית לביקורת. קריאות השמאל על התפוררות הדמוקרטיה הן לא כי השמאל היסטרי/גנבו לו את המדינה/הימין בשלטון/הוא “בוגד" חובב מחבלים. ביטול זה אינו מתייחס לעצם הביקורת אלא רק למקור. כשעושים דה־לגיטימציה למקור, אין צורך להתייחס למהות. השמאל כושל בנושא הזה משום שההתפוררות הדמוקרטיה אינה נישתית, ואמורה להטריד את כולנו, ללא קשר לאפיון פוליטי.
ההגמוניה של השיקול הביטחוני בדעת הקהל הציבורית גורמת פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל, וזה עוד בלי לדבר על השטחים, אבל כל ביקורת בנושא הזה מושתקת. השיקול הביטחוני הפך להיות למקור תבהלה של הממשלה שלא מצליחה לדאוג לביטחון תושביה. יש גל טרור? צאו עם הנשק האישי. יש מחבל שלא מצליחים לתפוס? היו ערניים. מדיניות ההפרטה של הממשלה חרגה מעבר להיגיון.
כאשר נשמעות קריאות בנושא זכויות הפרט והמיעוט מהשמאל, הן נתקלות בחומת הדף דמגוגית שהציבור אינו רואה דרכה. הביקורת נצבעת כאידיאולוגיה פוליטית, ולמשל העובדה שהוועד נגד עינויים פעל לטובת זכויות חשודי הטרור בדומא אינה רלוונטית לדעה הציבורית. כיום זכויות אדם נתפסות חשובות פחות. מי צריך זכויות אדם אם זה לא כתוב בתורה?
אבל הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מתמצית ברוח המשיחית של המנהיגים. הפגיעה היא גם תהליכית ואינה עולה לסדר היום הציבורי. שלוש הקדנציות של נתניהו מאופיינות בשימוש בדמוקרטיה ככלי ללא מהות, ותהליך דמוקרטי הפך תקינות מספקת. אך כאשר נפגע הבסיס הדמוקרטי, זה לא עניין אידיאולוגי. פגיעה בדמוקרטיה היא איום קיומי לא פחות מטרור.
כאשר הכנסת הופכת חסרת רלוונטיות והשפעה, הרי שמשהו בסיסי בדמוקרטיה פגום. הכנסת אינה רק גוף מחוקק, אם בזה מסתכם העניין, שהרי אז בית המחוקקים במשטרים פרלמנטריים לא היה אלא חותמת גומי של הממשלה. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא פיקוח על הממשלה. איזה פיקוח מציעה הכנסת? היום לכנסת אין שום כלי ליישם פיקוח. היא מקור מצוין לפרובוקציות נוסח סמוטריץ', זוהר וחזן, אך לא יותר מזה.
הצעות אי אמון הפכו לפרוטוקול בלבד והן כלי חסר חשיבות, ולראיה הצעת אי האמון שעברה בכנסת בשבוע שעבר והייתה לניצחון על הנייר בלבד של האופוזיציה. אין שום כלי שמחייב את ראש הממשלה לענות לחברי הכנסת או לנהל דיונים עקרוניים בכנסת. אפילו ועדות הכנסת אינן מפקחות באמת על משרדי הממשלה. ראוי היה שלכל משרד תותאם ועדה בכנסת שתפקח על פעילותו ושעל המשרד תושת חובת דיווח לוועדה. בפועל אין דבר כזה. אפילו ועדה חזקה כמו ועדת החוץ והביטחון אינה עוברת סעיף־סעיף על דרישות תקציב הביטחון ובוחנת אותו כראוי, או שמא ראוי היה להחליף את המילה “אפילו" במילים “אין להתפלא".
דמוקרטיה נבחנת במהות כמו גם בתהליך; נתניהו מעקר את שני הדברים, ולתוך הוואקום הזה נכנסת טרמינולוגיה פטריוטית עם סממנים משיחיים. צדק נתניהו כשאמר בנובמבר 2014 “עם השנים נוצר חוסר איזון מובהק בין הממד היהודי לדמוקרטי". חוסר האיזון הזה מתחזק, ב"ה ותודה ששאלתם.