אריק שרון היה מנהיג של אנשים. אנשים שעליהם פיקד ואותם הוא ניהל נשמעו לו בחפץ לב ובנחישות, שכן הכירו במעלתו כמנהיג ובטחו בו ובשיקול דעתו, בבחינת "הוא יודע מה הוא עושה". אנשים קיבלו, בהכרה וברצון, את סמכותו, לא בשל סממני פיקוד או מרות, אלא משום שחשו כי עליו "אפשר לסמוך". והוא, אריק שלנו, ממרום עמדת המנהיג, תמיד ראה כל אחד ואחת מן האנשים סביבו והבחין בכל הקורה אצלם, בצער או בשמחה, והגיב בין באמירה ובין במעשה. מגדול המפקדים ועד קטון החיילים – את כולם הוא ראה. גם ובשל כך ביטאו כלפיו אנשיו אהבה גדולה.
על ביטוי זה של מנהיגות אבקש לספר סיפור קטן מתקופת משפטו של אריק שרון נגד השבועון "טיים" בניו יורק, בשנים 1984־1983, אז נלוויתי אליו למשפטו כפרקליט ישראלי וכיועץ לעורכי הדין האמריקאים. באותה עת, הוצמדו לשרון ארבעה מאבטחים ישראלים ועוד כשמונה מאבטחים אמריקאים ממחלקת המדינה (ה"סטייט דיפרטמנט"). המאבטחים האמריקאים כולם גברים בגיל העמידה, גבוהי קומה, חסונים למראה ושתקנים גמורים. באחד הבקרים הגעתי למלונו של אריק על מנת להצטרף אליו ליום הדיונים בבית המשפט. המתנתי במסדרון, מול דלת הסוויטה שבה התגוררו הוא ורעייתו לילי. בסמוך אלי המתינה קבוצת המאבטחים האמריקאים, הכל נכונים ומזומנים לצאת בשיירה לבית המשפט.
באותו בוקר השתוללה סערת שלג נדירה בעוצמתה ובחוץ שרר קור מקפיא. אנו, הישראלים, עטינו מעיל על גבי מעיל; המאבטחים האמריקאים לבשו חליפות כהות ועטו מעילי גשם קלים. אריק ולילי יצאו מחדרם. הוא הביט סביב, ומבטו נתקל במאבטחים האמריקאים. הסתכל, ואז רמז לי להתקרב אליו ובלחישה ביקש שאעיר לממונה עליהם כי דעתו אינה נוחה מאופן לבושם. "הם לבושים קל מדי… אי אפשר להוציא אנשים החוצה בכפור הזה", פסק.
פניתי לאותו ממונה ואמרתי כי "הגנרל" (כך כונה אריק על ידם) מוטרד מקלות לבושם של האנשים בשים לב לכפור השורר בחוץ. הממונה הובך מאוד. לאחר שתיקה ארוכה, הוא הסתובב אלי ופתח את מעילו: על גופו, מתחת לחליפה, היו תלויים נשקו, מחסניות, אזיקים, מכשיר קשר ומה לא. "אתה מבין", מלמל האיש, "זה מאוד אדיב מצד הגנרל, אבל אנחנו עמוסים וחייבים להיות קלי תנועה ולבוש". חזרתי לאריק ומסרתי את אשר ראיתי ושמעתי, אך הוא בשלו ואף הרים מעט את קולו: "גם אנחנו הוצאנו אנשים למבצעים, עמוסים בנשק ובציוד, אך תמיד הקפדנו שיתלבשו כמו שצריך". לילי, רעייתו, הקשיבה והעירה לאריק בהתרסה: "אין זה עניינך – הוא לא מ"פ אצלך". ואריק בשלו: "לו היה מ"פ אצלי, הוא כבר מזמן היה חוטף".
הממונה האמריקאי לא הבין את הנאמר אך מן הסתם חש כי חילופי הדברים, הקולניים משהו, עוסקים בו, באנשיו ובלבושם. מבוכתו הלכה גדלה, ורק אחרי דקות ארוכות נאלץ אריק "לוותר" ויצאנו לבית המשפט.
טרמפ מפתיע
ימים אחדים לאחר מכן, בתום אחד מימי הדיון בבית המשפט, יצאתי ממלונם של אריק ולילי שרון בדרך למלון שבו התאכסנתי. בפתח המלון הבחין בי אותו ממונה על המאבטחים, נוהג במכוניתו, והציע לי טרמפ. שמחתי.
הנסיעה עברה בשקט גמור. אנשים אלה, כאמור, אינם מרבים בדיבור. כשהגענו, יצאתי מהמכונית. לפתע כעכע האיש בגרונו, ובעד החלון הפתוח שאל אם הוא יכול לשאול שאלה. "כמובן", השבתי.
"נכחתי כל היום באולם בית המשפט," אמר, "שמעתי את העדויות, אבל אני לא באמת מבין את הקשקושים המשפטיים האלה. האם זה היה יום טוב לגנרל?".
"ובכן" השבתי, "היה זה יום מצוין לשרון, בהחלט".
"טוב", הוא הגיב, "אני מאוד שמח. אנחנו מאוד מחבבים אותו". ומיד הוסיף: "אתה יודע, אני בשירות האבטחה כבר 33 שנה. הייתי כבר עם כולם: מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, מי לא. היחיד אי פעם שהסתכל עלינו וחשב לעצמו 'לאנשים הללו יהיה קר' זה הוא – גנרל שרון. הוא ודאי היה גנרל גדול". ובכך, הממונה סיים ומיהר להסתלק במכוניתו, מן הסתם על מנת שלא "להיתפס" בגילוי רגשנות נוסף.
אז כן, חבר. בהחלט. הוא היה גנרל גדול ומנהיג ענק. יהי זכרו ברוך.
הכותב היה מנהל לשכתו של ראש הממשלה שרון ז"ל בשנים 2004־2002, ובהמשך שימש כשליחו לנשיא ארצות הברית והבית הלבן עד לשנת 2006