החלטת הממשלה לאפשר את חזרתו של אריה דרעי למשרד הפנים, פסולה מבחינת הנורמה הציבורית. המינוי חוקי - אבל מסריח. מי שהורשע בלקיחת שוחד כמנכ"ל וכשר הפנים, שאף ניהל מערכה כבדה תוך גיוס כוחו הפוליטי נגד מערכת אכיפת החוק - ומעולם לא הביע חרטה על מעשיו- אינו ראוי להיות שר הפנים של מדינת ישראל.
לא ניתן לצפות מהיועץ המשפטי לממשלה ומבית המשפט להוציא את הערמונים מן האש עבור המערכת הפוליטית. שום חברה מתוקנת אינה יכולה לחיות על כיבוד החוק בלבד. מעבר לתחום החוק שקובע את המינימום ההכרחי, משתרע התחום של ה"ראוי". מערכת פוליטית שכופרת בהבחנה בין החוקי לראוי או נמנעת מיישום של סטנדרד ראוי, מעודדת שחיתות שלטונית. בישראל, שיעור הבכירים המורשעים בעבירות של שחיתות שלטונית הוא גבוה יחסית למדינות המערב ודי להסתכל במקרים של אולמרט, הירשזון ובניזרי בכדי להבין את תמונת המצב.
בממצאי מדד הדמוקרטיה האחרון, זכתה הממשלה לכבוד המפוקפק להיות בין המוסדות שאמון הציבור בהם הנמוך ביותר (36%). גרוע מזה, חלק ניכר מהציבור חושד במנהיגיו שהם מושחתים. מכאן לא רחוקה הדרך לתפישה מוטעית והרסנית, ולפיה כל המכהנים במשרות ציבוריות הם כאלו.
גם המצב המשפטי הקיים, המאפשר לדרעי לחזור למשרדו - אינו משביע רצון וראוי שתאומץ חקיקה מחמירה יותר לטיפול בשחיתות השלטונית. למשל, כפי שמוצע בתוכנית למאבק בשחיתות שהכין המכון הישראלי לדמוקרטיה, יש למנוע משר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון במסגרת תפקידו להתמנות מחדש לתפקיד שר - למשך 18 שנה מתום תקופת ריצוי המאסר.
אם נחזור לדרעי, הוא לא יוכל להקרין כלפי עובדי משרדו, עובדי הציבור בשלטון המקומי וכלל עובדי הציבור - יושרה וטוהר מידות. הוא לא יוכל לתבוע מהם את מה שלא עמד בו בעצמו. באחריות למצב הדברים הזה נושאת הממשלה כולה.