אל תראו אותי ככה. היה לי עתיד כחזאית. עוד בנעורי ספר “מזג האוויר" שכתב אפרים פישמן, המורה לגיאוגרפיה של אבא שלי מבית הספר א.ד. גורדון, הלך איתי לכל מקום כמו תנ"ך. הוא ריתק אותי מהרגע שנחת אצלנו בבית. היה בו משהו מרגיע, עד כמה שזה נשמע מוזר. כילדה אהבתי במיוחד לחזור ולקרוא את הפרק על זיהוי ואבחון העננים. בחיי שלמילים ענני נוצה וענני גשם היה אפקט של שיר ערש. חוץ מזה, עד היום אני יודעת בזכות הספר הזה לאמוד קילומטרז' לשעה של רוח מזרחית קלה עד מתונה עם האצבע. פטיש אקלימי. ילדה משונה. אבא שלי שלקח אותי ברצינות, הציע לי להיות חזאית בצבא. זו הייתה פסגת השאיפות. מי האמין באותן שנים שפינת מזג האוויר בטלוויזיה תהיה משהו שהוא הרבה יותר משקופית עם ציורים של שמש בתוך ענן.
בשנת 91', כמה שבועות לפני שפקע האולטימטום לסדאם חוסיין, הבנתי שאני בחרדה. מצאתי את עצמי מתפללת לעננים או למה שזה לא יהיה שנמצא מאחוריהם, רק כדי שלא תהיה מלחמה. אילו סדאם חוסיין ידע כמה התפללתי עבורו. “בבקשה, שלא יתקפו אותו", אמרתי בכל ערב כמו מנטרה, וזה כמובן לא עזר. הייתי רק בת 14, החיילים האמריקאים החתיכים ההיסטריים שעמדו ליד סוללת הפטריוט שהציבו במקווה ישראל ליד בית הורי, לא ניחמו אותי. החרדה הרימה ראש.
וחרדות הן כמו שבר ברגל, אתה שובר עצם פעם אחת ואחר כך במשך כל החיים ימשיך לכאוב לך באותו הזמן בשנה ובדיוק באותו המקום. כעבור מספר שנים בתקופת הפיגועים הגדולה, קיבלתי עם עצמי החלטה שנבעה מהמערך לטיפול בחרדות הללו - אני מפסיקה לפחד ממלחמות. וליתר דיוק, מפסיקה לפחד מכל מה שהוא בשליטת בני אדם. הייתי צריכה להחליט לאן להעביר את הפחד, כי זו הרי חוצפה של ממש מבחינתו לבקש ממנו פשוט לקום וללכת. אז חשבתי שאם כבר לפחד אז רק ממזג האוויר, מדובר בפחד הרבה יותר הגיוני. כוח עליון. איש לא צריך לקחת אחריות. אפילו הביטוח מתנער ממנו. האמת היא שזה היה משחרר, להפסיק להתרגש מכל איום איראני, מכל סרטון מוקלט של נסראללה, מכל חיסול ממוקד או אולטימטום של חמאס. ומי בכלל האמין בזמנו שכדור הארץ ירתח בצורה כזאת ושמזג האוויר ישתגע כל כך?
רצה הגורל ולאחר כמה הצלחות חיזוי מאוד מפתיעות שעמדו בניגוד לתחזיות של דני רופ ואחיו, הפכתי במרוצת השנים לאהוד יערי של מזג האוויר בקרב חברי. ומה שמשעשע הוא שזה אף פעם לא היה נגמר רק בשאלה כמה מעלות יהיו מחר. מדי פעם כשחוזים איזו התמוטטות אקלימית עתידית כמו סופת אבק או סערה מתקרבת, מצפצפת קבוצת הוואטסאפ של הבנות, שאותה אנו מכנות “המטבחון", ללא הרף, ומציפה אותי בשאלות כגון: “מה יהיה?", “כמה זמן זה יימשך?" ו"האם נצא מזה בחיים?". שמתי לב שהבנות בקבוצה אוהבות לתפוס אותי במילה ולהוכיח אותי על טעויות. “אבל אמרת אתמול שיהיה סוער", כעסה מישהי בזמן שהסברתי לה שסטיית תקן היא דבר טבעי, וחיזוי מזג אוויר, בדיוק כמו אהבה, הוא לא מדע מדויק. זה יכול לקרות פתאום, בלי הכנה מראש. כמו איזה ענן גשם שהצליח לחמוק מכל המפות והאפליקציות הלווייניות ולנחות עלייך ישר על הראש. כמו גשם מקומי שהורס לך את הפן ואת לא היית מוכנה לזה בכלל. ומכיוון שלא לקחת איתך מטרייה, כי את אף פעם לא אחת כזאת שהולכת בתלם, את מתעלמת ממנו וחושבת שזה יחלוף, ואז מתעוררת בוקר אחד ומבינה שיכול להיות שזה תפס אותך שוב, הענן הזה, וכנגד כל סיכוי אפשרי.
לא היה אפשר להתעלם מהדיון הפילוסופי שהעמיד את שתי הדוקטורנטיות של הקבוצה שהתעקשו למצוא נוסחה מדעית והגיונית שתחזה לא רק תהפוכות במזג האוויר, אלא גם תתריע כמכ"ם גשם על התאהבות קרבה כדי שיהיה אפשר להתגונן מפניה. השלוש האחרות ואני ביניהן, התעקשנו שאי אפשר אף פעם לנתח משהו שקשור לרגש עם השכל, ושהתגוננות נוסח פיקוד העורף לא תעזור בענייני לב. בדיוק כפי שלא יהיה אפשר להסביר לעולם מה זה גשם מקומי, ואיך ייתכן שהוא יורד רק מעל רמת גן ולא פולש גם לגבול גבעתיים. אולי זה מה שיפה במזג האוויר ובחיים. שניהם לא צפויים. אנחנו מתכננים תוכניות וחותמים על תקנון אישי כזה אצלנו בראש, חתום וגמור במעמד נוטריוני. ולפתע ומשום מקום מגיע איזה משב רוח חזק במיוחד שמעיף בין שנרצה ובין שלא, את כל הדפים בחוזה לכל הרוחות. מי היה מאמין שזה יקרה לי שוב.