השבוע לפני 20 שנה נפרדנו מסבי האהוב, ישראל אלדד (שייב). הייתי מאוד מחוברת אליו, ולמדתי ממנו כל כך הרבה. הוא היה עולם שלם, מרתק ומסעיר. כשביקשו מאבא שלי פעם למלא בטופס את "מקצוע האב", הוא התלבט קשות. כי אביו היה פילוסוף והיסטוריון, מורה ולוחם, מרצה וסופר. הוא היה לפיד, בוער באהבה, במתיקות ובעומק, ובאש ההיא הוא הפך אותי למי שאני.
הוא עדיין קצת חי בי, סבא שלי, ברגעים קטנים, מפתיעים. יום רביעי אחד, כשסבבתי בבית עם קמטי מחשבה, מנסה להעלות רעיון טוב לטור, עצרתי פתאום כי נזכרתי שככה בדיוק סבא היה מסתובב בבית הקטן ברחביה. כאילו זו מחשבה גנטית, רגע משפחתי שמהדהד אחרי דור.
מלאכת כתיבת הטורים הפכפכה היא; לפעמים הכל ברור, והכותב יודע בדיוק על מה יכתוב. אבל יש שבועות שצריך לעשות קילומטרז' בבית, ולהפוך ולהפוך עד שמזהים את הנקודה המשמעותית מספיק שיש להאיר אותה. לפעמים זה לא קל בכלל. השבוע זה קל מאוד. אכתוב את מה שסבא כתב, כדי שתוכלו גם אתם לדעת איזה ענק רוח הוא היה. אני מביאה כאן את פרשנותו לפרשת השבוע, פרשת בוא, מתוך ספרו "הגיונות מקרא":
"פסח. הדיאלקטיקה המקראית מחייבת את הקפיצה, את הפסיחה על תהליכים טבעיים לפתיחת שלשלות חדשות של התרחשות. אין קצה לעמל המחשבה הפילוסופית ולניסויים הפיזיקאיים להסברת העולם כשלשלת אחת מיסוד אחד ללא קפיצות. ואין ספור לכישלונות. לא הוסברה - והישרים שבפילוסופים ובפיזיקאים מודים בגילוי לב שלעולם לא תוסבר - ראשיתה של ההוויה בכלל. וטרם נמצא המפתח למעבר מן הדומם לצומח ואחר כך אל החי ואל האדם, למרות דארווין.
"המדע אינו האמת, המדע הוא אחד הדרכים להכרת האמת: יש שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. באה שירה ובאה אמנות ומגלות את הטפחיים בדרכיהן הן, בלשונן הן. בהן מלכות החירות, היצירה; בהן בבואה - לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה - לחירות המוחלטת של הבריאה. כאן פוסח היוצר ופוסח המאמין על הנמנע־על־פי־השכל, עובר על פני ההכרח ויוצא משעבוד לחירות.
"וכבר נאמר וכבר הוכר שאין הסברה היסטוריוסופית הגיונית ומדעית לקיומו של עם ישראל. ובמינוח המקרא: שום איש מדע לא ידע להסביר את סוד ה'פסח', כיצד פסח מלאך המוות ההיסטורי על עם זה? כיצד נוצר האור הראשון של הקוסמוס?
"כיצד היה אור בבתי ישראל בהיות חושך בכל בתי מצרים? מי שאינו מאמין בפסח הטבע ובפסח ההיסטוריה, מוכיח שהוא יושב בחושך היום ואינו רואה גם פסיחה המתרחשת לנגד עיניו.
"את זבח הפסח אוכלים 'בחיפזון', 'פסח לה'', כי זו פסיחה גדולה על התהליכים הרגילים, האבולוציוניים. אין מסיבין לסעודה זו, אין משתהים בענייני האכילה, חלילה לה לאכילה לעכב בעד היציאה, ועל כן רק עוגות מצות, רק תמצית הכרחית ביותר לעניין זה של אכילה.
"ואף מעשה ים סוף אינו אלא אות לפסח, אות לדילוג זה על תהליכים שבטבע. מצרים טבעו כי הם מיסוד הטבע. טביעתם איננה נס, טביעתם חוקית בהחלט, הנס הוא בכך שישראל לא טבע. שגלי החוקיות ההיסטורית לא הטביעו את העם הזה כאשר הטביעו עמים אחרים. לבני ישראל נ ק ר ע הים, נקרעה השרשרת ההיסטורית הרגילה. הם עוברים בתוך הים ביבשה. בים ההיסטוריה נפתחה להם דרך מיוחדת שלא נפתחה ולא נודעה לשום אומה ולשון. אל תקרי ים סוף, קרא ים סוף. כל העמים טובעים בו בים זה, עם ישראל אינו טובע בים סוף.
"גם זה פסח. פסיחה על גורל רגיל של אומות, ועל כן לא יוכלו להם, ליציאת מצרים ולקיום העם היהודי, שום הסברות רציונליות: שהרי ההסבר הרציונלי כוחו יפה רק כל אימת שהחוליות קשורות זו בזו; וכל פעם שיש קרע בחוליות, נקרע ההסבר, וברצון היה השכל הרציונלי הזה מכחיש את העובדות אלמלא העיניים הרואות.
"מבחינתו של אלוהי יעקב, אלוהי הסולם, מראשו של סולם זה, הנסים של מצרים אינם נסים, הם התרחשות היסטורית, הם שלב סולמי, והפסיחה היא חוק. הייתכן סולם שאין פוסחים בו משלב לשלב? שהוא כולו רצף? אך מבחינתו של אלוהי פחד יצחק, אלוהי הארץ, מתחתיתו של סולם - הפסיחה הזאת מופלאה היא, כולה באה לו מלמעלה: יציאת מצרים כידו של המלאך השלוחה מגבוה לפתע פתאום להציל מן העקידה - שעבודו והצלתו של העם במצרים אינם אלא חזרה על העקידה מצד גורלו של הנעקד.
"ממרומי אב־רם הרי נסיות זו של פסח היא חוקית בהחלט, כי היא טבעו. מבחינת יצחק העקוד, המסתכל מלמטה למעלה, הכל אימה ונס. ורק מבחינת סולם יעקב שתי התפיסות מתאחדות לדיאלקטיקה המקראית המקורית והצרופה.
"ומה הפלא כי כן ולא אחרת מציג אלוהים את עצמו באוזני משה: אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב".
עד כאן דבריו של סבי האהוב ע"ה. אני מתגעגעת אליו כל יום, מנסה להיות ראויה להיקרא נכדתו.