זעזועים בצמרת: כחלון צריך לעשות סדר בצמרת המסוכסכת של משרדו

המלחמה של כחלון

בישיבת הממשלה השבוע נרשם עימות מילולי בין השר משה כחלון לבנימין נתניהו על רקע רצונו של ראש הממשלה למנות שני שרים מהליכוד, צחי הנגבי ובני בגין. כחלון התנגד ואמר שהמהלך לא יעבור. נתניהו ידע היטב מהי עמדת שר האוצר, אבל התעקש לערוך ניסוי כלים. "נתניהו אוהב לבדוק בכל פעם מחדש את גבולות הגזרה, ואם הוא מאתר חולשה, הוא מסתער", הסביר אחד משרי הממשלה.

אלא שכחלון לא נרדם בשמירה ועמד על שלו. למחרת הישיבה נפגשו השניים וכחלון שב והבהיר את עמדתו, שלא ייתכן שבקואליציית 61 ח"כים, כמחציתם יהיו שרים. נתניהו הבין את הרמז וירד בשלב זה מהעניין. אין לו סיבה לריב עם שר האוצר שלו, שמספק לו את מלוא הסחורה הכלכלית. בניגוד לרבים בליכוד, הוא גם יכול לסובב לעברו את הגב בלי לחטוף סכין. פגישה נוספת בין השניים תתקיים בשבוע הבא, ולפי מה שמסתמן, הנגבי ימונה לשר התיירות ויריב לוין ינחת במשרד הכלכלה והתעשייה.

מחלוקת פרסונלית זניחה זו מסתירה מחלוקות מהותיות יותר הקיימות בצמרת האוצר, אבל כחלון לא אוהב לטפל בהן. ראשית, הוא שונא להזיז אנשים מתפקידם, גם אחרי שאלה גילו שהגבינה הוזזה למרחק של קילומטרים ממקומה.

המקרה האחרון הוא של אורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות. לפני שבוע קיבל כחלון טלפון ממבקר המדינה יוסי שפירא, על כך שהוא פותח בבדיקת תלונות על טיב הליך ההפרטה של התעשייה הצבאית. כחלון פנה למנכ"ל משרדו, שי באב"ד, והורה לו לשגר מכתב מיידי ליוגב עם דרישה לעצירת התהליך. בין כחלון ליוגב קיים כיום נתק מוחלט. שר האוצר לא יודע איך לבלוע את מנהל רשות החברות, ובלשכתו מתקשים לזכור מתי נערכה הפגישה האחרונה ביניהם.

התקרית התורנית התרחשה בוועדת השרים להפרטה, כשכחלון עצר את הפרטת הדואר שהובאה על ידי יוגב. שר האוצר שאל היכן דני גולדשטיין המנכ"ל, או חזי צאייג יו"ר רשות הדואר, ולא קיבל תשובה. כחלון התנגד שיזם פרטי, שירכוש 20% מהרשות, יחזיק בשליטה ויחליט אילו סניפים לא רווחיים ייסגרו ואילו יישארו. "המרחק בין גבעת אולגה (מקום הולדתו של כחלון) לחיפה (עיר מגוריו), העומד על 50 ק"מ, נקבע בדיוק לפי המרחק בין סניפי הדואר באותם מקומות", הדגים כחלון את חשיבות פריסת הסניפים.

יוגב הגיע לישיבה הוועדה עם תוכנית לא אפויה, וחשב שהחברים יאשרו אותה במהירות של דואר אקספרס. ועדיין, על אף חוסר האמון המוחלט שלו ביוגב, לכחלון אין חשק להזיזו. הוא אינו מעוניין ברעשים מיותרים, כשממילא הוא אינו מחזיק ברשימת אנשי מרכז למציאת סידור עבודה. 

במאי 2016 יסיים יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר קדנציה בת חמש שנים. השבוע פורסמה ב"דה מרקר" כתבה מחמיאה על אודותיו, שבמסגרתה פורסם מה שידוע כמה שבועות - שהאוזר מעוניין להמשיך. אם האישור לכך יינתן, הכהונה הנוספת תוגבל לשלוש שנים. שר האוצר מכיר את האוזר עוד מהתקופה ששימש כיו"ר ועדת הכלכלה והאוזר היה היועץ הכלכלי לוועדה. כחלון הצליח אז להפחית את עמלות הבנקים. השאלה אם היכרות זאת תספיק להארכת כהונת האוזר.

השאלה היא כיצד בוחנים את כהונת האוזר. אז נכון שהיו חקירות מתוקשרות כמו זו של נוחי דנקנר, שתוצאתן המשפטיות עדיין לא ידועות. אבל בתקופתו לקה שוק ההון ברגולציית יתר ובהשתלטות עוינת על תחומי פעילות פיננסיים נוספים, שהבריחו את החברות מהבורסה. גם הדחת צמרת הבורסה הקודמת לא הועילה. מחזורי המסחר צנחו לרמה של חנות מכולת, ומוסד חשוב זה חדל להצדיק את יעדו העיקרי כמקור גיוס הון וצמיחה. כעת מנסים תרופת חסד המתאימה לחולים סופניים, וזו הפרטת הבורסה. כחלון צריך להחליט אם הוא מעוניין לקבל לשלוש שנים נוספות את מה שכבר היה לו חמש שנים, או לנצל את חלון ההזדמנויות (הרי לא מדובר בהדחה) ולגייס לרשות קליבר בעל שם.

אם נניח לרגע בצד את יוגב והאוזר, האתגר האמיתי של שר האוצר הוא לאחות את הקרעים בהנהלה: בין ראש אגף התקציבים אמיר לוי, מנכ"ל האוצר שי באב"ד, החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו והממונה על השכר קובי אמסלם. מחוץ ללופ גרים בכיף הממונה על שוק ההון דורית סלינגר ומנהל רשות המסים משה אשר. השניים עושים את העבודה ללא אג'נדה אישית, ומאבקי האגו רחוקים מהם.

כנראה שגם בעניינים אלה ינקוט כחלון את הגישה הנערצת עליו, "שב ואל תעשה". למה הוא צריך לפתוח חשבון אישי עם כל אחד מהם? הוא ימתין לסיום תפקידו של אמסלם בעוד כמה חודשים. הוא גם יחכה שאמיר לוי יחליט בתקופה הקרובה אם לפרוש, ואז העניינים יסתדרו מעצמם.

המניה הבטוחה

בכל סבך מאבקי הכוח ממשיכה החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו לצבור את העוצמה הרבה ביותר. לשר האוצר יש אמון מלא בה. בשיחות פנימיות מספר כחלון שהיא חסכה ממנו טעויות שעלולות היו להביך אותו. כמו שביבי אינו חושש להפנות את גבו לכחלון, כחלון אינו חושש להפנות את גבו לעבאדי. יתרונה הגדול הוא בכך שהיא נחשבת גם לאשת אמונו של נתניהו.

יתרון לא פחות חשוב הוא שהיא לא צריכה שום דבר. אין לה שאיפות להיות ראש הממשלה או שאיפות פוליטיות אחרות. זה אינו עומד בסתירה לעובדה שהיא מצוידת בחושים פוליטיים מחודדים, המאפשרים לה להבין ללבם של הפוליטיקאים בלי להתריס נגדם.

השבוע סיפקה עבאדי לכחלון סיבה למסיבה: נתוני יחס החוב־תוצר השתפרו בצורה ניכרת, ולמרות מדיניות הפינוקים בסגנון לאומי קארד של כחלון, המשק במצב טוב. אזהרות הנגידה מפני הגירעונות והצורך בהעלאות מסים, איך לומר, הקדימו את זמנן. זה המקום להזכיר שב־11 החודשים הראשונים של 2015 עבאדי הייתה שרת אוצר בפועל. היא החליטה מתי לאשר פינוקים חריגים ואיפה לעצור. ועדיין, עיקר הקרדיט על ההישג מגיע לטעמי למנהל רשות המסים משה אשר, אבל בואו לא נהיה קטנוניים ונשאיר השבוע את החגיגה לעבאדי.

אלא שכל הטוב הזה עומד להסתיים בחודש מאי. כרואת חשבון המכירה את הנוסח בדוחות "צופה פני עתיד", הבינה החשבת הכללית את הסערה שעלולה להתחולל עם פרישתה ולכן הודיעה כבר באוקטובר 2014, כששר האוצר היה עדיין יאיר לפיד, כי בכוונתה לסיים את תפקידה. אלא שהפרישה שלה עלולה להיות מכה קשה מבחינת כחלון. הוא יכול לספוג פרישה של כל בכיר באוצר, רק לא את שלה. וחוץ מזה, את מי יצליח לגייס לתפקיד? על רקע זה הוא מקיים איתה בשבועות האחרונים שיחות שכנוע כדי שתישאר.

כחלון הבין שהיא לא תסכים לקדנציה מלאה, ועל הפרק עומדת הצעה שתמשיך בתפקידה עד לאחר אישור תקציב 2017 (זה יהיה כנראה באוגוסט־ספטמבר) ואז תפרוש. האם החשבת הנחשבת תיענה לבקשה? לדעתי, היא לא תסרב, ולפחות מבחינה זו כחלון יכול להיות רגוע.

המדד, הנפט והאינפלציה

מדד דצמבר שהתפרסם היום (שישי) בצהריים יסכם שנת אינפלציה (או ליתר דיוק אין־פלציה) שלילית. אם המדד יישאר בהתאם לתחזיות על אפס, האינפלציה ב־2015 תהיה שלילית - מינוס 0.9%. זו השנה השנייה שבה מדדים שליליים החורגים מהיעד הממשלתי. ייתכן שב־2016 האינפלציה לא תהיה שלילית, אבל תהיה עדיין נמוכה מהיעד התחתון (1%־3%).

אם כן, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג נכשלה במטרה העיקרית של פעילות הבנק המרכזי לפי חוק בנק ישראל - השגת יציבות המחירים. כן, יציבות מחירים כוללת לא רק מלחמה באינפלציה, אלא גם הימנעות מאינפלציה שלילית.

לכאורה אינפלציה כזאת היא סיבה למסיבה: המחירים נמוכים, כוח הקנייה גדל, המשכנתאות יורדות ואפשר לטוס בזול לחו"ל. בקיצור, הכל סבבה. אלא שהמציאות בשטח שונה. ראשית, מחירים נמוכים עלולים לגרור מיתון ואחריהם אבטלה. שנית, בראייה צרכנית קיים פער בין האינפלציה השלילית לתחושת יוקר המחיה, המגובה בנתונים מעשיים. המדד הוא אוסף של נתונים סטטיסטיים, אלא שהשטן נמצא בפרטים הקטנים.

לפי נתוני המועצה לצרכנות שפורסמו השבוע, סל מוצרי המזון התייקר במהלך 2015 ב־6%. מוצרי המזון מתכתבים היטב עם השכבות המוחלשות, המתקשות לא רק לגמור את החודש אלא גם להתחיל אותו. סיפרו לנו שהתחרות החריפה בין רשתות המזון הביאה להוזלת מוצרי החלב וחלק ממוצרי הצריכה האחרים. אבל אם נבדוק היטב ממה מורכב סל המזון, נגלה שחלק ממנו הוא מחירי הירקות. בגזרה זו המחירים לא רק שלא הוזלו, אלא אף האמירו. העגבניות זינקו ב־60%, הפלפל והגזר ב־44%, והמלפפונים ב־18%.

אז את מי צריכה לעניין האינפלציה השלילית במצב זה? בואו נבדוק כעת מרכיב קריטי נוסף מהמדד - מחירי הדיור - שמשקלם במדד הוא 25%. ובכן, למרות האינפלציה השלילית, המשיכו מחירי הדיור לטפס בשנה האחרונה בכ־5%. כמובן שעלייה זו באה בנוסף להכפלת מחירי הדיור בעשור האחרון.

אז הנה לפחות שתי סיבות לתחושה המעיקה של יוקר המחיה: הציפייה הייתה שצניחת מחירי הסחורות, ובראשן הנפט, ימוטטו את עלויות מוצרי הצריכה המושפעות ממחירי האנרגיה. בניגוד לתחזיות שניתנו רק לפני שבועיים על ידי בתי השקעות כמו תמיר פישמן ואינפיניטי, ולפיהן המחיר לחבית ימריא עד סוף השנה ל־60 דולר, הכיוון הנוכחי הוא 20 דולר, ותחתית החבית אינה נראית באופק.

אלא שבשטח עולם כמנהגו נוהג. מחירי החשמל לא יורדים, מחירו של ליטר בנזין עדיין גבוה ממחיר בקבוק מים מינרליים, ומחירי הטיסות בשמיים. אז נכון שמחירי הבנזין אכן יורדים, וליטר בנזין בשירות עצמי עולה 5.78 שקלים. אבל 67% ממחירי זה הם תשלומי בלו ומע"מ קבועים. ללא גביית מס זאת היינו אמורים לשלם 2.72 שקלים לליטר. הביטוי "מיסוי חזירי" הולם את הסיטואציה הזאת.

ומדוע מחירי החשמל, המושפעים בצורה קריטית ממחירי האנרגיה (גז, מזוט, סולר ופחם), אינם יורדים? מכיוון שחברת החשמל תקועה בין השאר בעסקות עם בעלי הקידוח "תמר" במחירים היסטוריים גבוהים.

בואו ניקח את מחירי הטיסות. מניות אל־על נוסקות לשמיים בזכות צניחת הדלק, ושלבעלי השליטה יהיה לבריאות. אבל מה עם הצרכנים? נכון שבגלל עונת החורף המחירים (בייחוד לניו יורק) מתרסקים, אבל אפשר היה להוזיל מחירים גם ליעדים קרובים יותר. רווחי היתר של אל־על עלולים להיעלם עם שינוי מגמת המחירים. זה בדיוק הזמן לנצל את הכסף לפעולות התייעלות שיהיו קשות לביצוע בעתיד.