שחרור ארבעת האזרחים האמריקנים־איראנים, כנראה כחלק מעסקה רחבה יותר של חילופי אסירים בין שתי המדינות, הוא רק הפתיח הדרמטי לדבר החשוב יותר: מימוש הסכם הגרעין והסרת העיצומים מעל איראן. השחרור מעיד גם כי ההתחממות ביחסים בין טהרן לוושינגטון עמוקה ורחבה יותר וחורגת מהתחום הצר של הגרעין. לא מן הנמנע שבהמשך אולי אף יחודשו היחסים הדיפלומטיים ביניהן, אם כי זו משימה קשה לאין ערוך.
כך או כך, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אישרה אמש כי איראן מילאה את חלקה בהסכם עם שש המעצמות הגדולות. שרי החוץ של איראן וארה"ב שוהים בווינה כדי להבטיח שהתהליך יתנהל ללא קשיים. המחויבויות של איראן, שאת רובן כבר ביצעה, הן לצמצם את מספר הסרכזות להעשרת אורניום ל־6,000 מכ־20 אלף, לפרק את הכור הגרעיני באראק להעשרת אורנים, לצמצם את מלאי האורניום המועשר שלה ולהוציא חלק ממנו - את זה המועשר ברמה של 20% - ולהמשיך לאפשר גישה לפקחי סבא"א לכל אתרי הגרעין שלה.
תוקף ההסכם הוא לעשר שנים. ברגע שיתקבל האישור מסבא"א יתחיל תהליך מדורג אך מהיר של הסרת הסנקציות הכלכליות מעל איראן ובכך יבוא הקץ לכמעט עשר שנים של מאמצים של הקהילה הבינלאומית להחניק את כלכלתה של איראן ולשתקה, כדי שתחדל או לפחות תצמצם את תוכנית הגרעין שלה.
הסנקציות החלו בהחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם בסוף 2006 נגד אישים וחברות איראניות הקשורים לתוכניות הגרעין ולטילים, הורחבו בעיצומים חד־ צדדיים שהטילו מדינות המערב, ובסופו של דבר רוב מדינות העולם, על תעשיות הנפט, הגז, הביטוח והבנקאות של הרפובליקה האסלאמית.
ידו של מי על העליונה במאבק הארוך והמתיש הזה - זו כבר שאלה פוליטית ואידיאולוגית. יש מי שרואים, ובעיקר הנשיא ברק אובמה וממשלו, הישג למערב ולארה"ב, כניעה של איראן ואילוצה לצמצם את תוכנית הגרעין שלה ולהרחיקה מהיכולת להרכיב נשק גרעיני.
לעומת זאת בישראל, במדינות ערביות וגם בחלק ממדינות אירופה מחמיצים פנים ורואים בהסכם הגרעין כניעה של ארה"ב וניצחון לאיראן, שחתמה על ההסכם רק לאחר שהבטיחה לעצמה את הידע, הטכנולוגיה, החומרים והציוד שמאפשרים לה להיות מדינת סף גרעינית, שהרכבת הפצצה בהישג ידה. מכל מקום, עם הסרת הסנקציות גם יופשרו לאיראן כ־100 מיליארד דולר שהוקפאו בחשבונותיה בבנקים בחו"ל.
הציפיות באיראן מהסרת הסנקציות מרקיעות שחקים. הנשיא חסאן רוחאני הבטיח כי שנת 2016 היא "שנת השגשוג הכלכלי". אומנם הסרת הסנקציות היא ברכה למשק האיראני אך היא טומנת בחובה סיכונים למשטר. כגודל הציפיות כך יכולה להיות האכזבה.
כלכלת איראן מבוססת בעיקר על הכנסות מיצוא נפט. היצוא של עוד חצי מיליון חביות ביום יחודש בקרוב, אך גם יציף את השוק הבינלאומי ויביא לירידה נוספת במחירים, שגם כך כבר מגרדים את ה־30 דולר לחבית. בקיצור, הכנסות איראן מהנפט יהיו הרבה יותר קטנות ממה שאיראן ציפתה כשהחלה במשא ומתן על הסכם הגרעין. ההכנסות לא יספיקו לכל התוכניות השאפתניות של ממשלת איראן לשפר את הכלכלה כדי שהאזרחים יחושו אותן בכיסיהם ובבתיהם.
ממשלת איראן תיאלץ לקבל החלטות על סדרי עדיפויות ותתקשה למלא את כל הציפיות והדרישות של הצבא ומשמרות המהפכה וגם של ארגונים הנסמכים עליה כמו חיזבאללה, לצאת למסע רכש צבאי כדי לשדרג את הנשק המיושן שלהם - דבר שבישראל חוששים מפניו.
אנשי משמרות המהפכה, שהם למעשה מדינה בתוך מדינה ושולטים בכ־30% ואולי אף יותר מהמשק האיראני, חוששים כי ההשקעות מצד חברות מערביות באיראן יפגעו בהשפעתם ובעוצמתם הכלכלית ויחזקו את הסקטור הפרטי. משמרות המהפכה, כמו גם כוהני הדת הקיצוניים ושאר החוגים של השמרנים הקיצוניים, גם חוששים מאוד שעם פתיחת השוק האיראני להשקעות מערביות יחדרו לאיראן השפעות מערביות שהמעמד הבינוני ובעיקר הצעירים מייחלים להם. הם חוששים למעשה ששינוי כלכלי ופתיחות יביאו רעיונות כמו דמוקרטיה, זכויות אדם ומתירנות מינית, שירופפו את אחיזתם במדינה.