על סדר יומו של בג"ץ ניצבת עתירתה של התנועה לאיכות השלטון בעניין מינויו של אריה דרעי לשר הפנים, ממש כפי שצפיתי במאמר שפרסמתי כאן לפני שבועות אחדים. מאז הבחירות, שנערכו לפני כעשרה חודשים, עניינו של דרעי מעסיק את בית המשפט הגבוה לצדק שוב ושוב. בתחילה הייתה זו שאלת חוקיות מינויו לשר בממשלה, וכעת מדובר בשינוי תפקידו משר הכלכלה לכהונה כשר הפנים.
טענת העותרים היא שאין זה ראוי שמי שהורשע בעבירות חמורות בכהונה קודמת, ואף ריצה עונש מאסר, ישוב לאותו תפקיד פעם נוספת לאחר שסיים לרצות את עונשו. לדעתם, על פי הנורמות המקובלות יכול להיות שאפשר להחזיר את דרעי לממשלה, אך בשום פנים ואופן לא למשרד הפנים.
בעתירות הכרוכות בעניינו של דרעי עומדות הן שאלות משפטיות והן שאלות ערכיות־מוסריות, והקו המתוח ביניהן אינו ברור דיו. כך, בדיון שנערך בעניין חזרתו לממשלה קבע בג"ץ שלנוכח העבירות שבהן הורשע, ההחלטה נמצאת בגבול "מתחם הסבירות" ולכן לא פסל את כהונתו. אולי לא היה ראוי מבחינה אתית, ערכית ומוסרית שדרעי ישוב לכהונה כלשהי בממשלה, אך החוק לא אסר זאת. לדעת בית המשפט העליון, השאלות הערכיות והאתיות צריכות להתברר כיום במישור הציבורי והפוליטי, ולא במגרש המשפטי.
הגישה הזאת של בית המשפט העליון כיום עומדת בניגוד לתפיסת העולם של בית המשפט העליון של שנות ה־90, אז הוא נטה להחיל עקרונות ערכיים ואתיים גם על המשפט. זו הסיבה לכך שגם בהיעדר חוק מפורש כפו שופטי בג"ץ על יצחק רבין להדיח מממשלתו את שר הפנים אריה דרעי בגין ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום על עבירות חמורות.
במשרד המשפטים התעוררה לאחרונה מחלוקת מקצועית סביב השאלה מה תהיה עמדת המדינה בתשובה לבג"ץ בעניין מינויו של דרעי לשר הפנים. היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, סבור שאף שהמינוי מעורר קושי ערכי ואתי, הרי שהוא איננו פגום מבחינה משפטית. לעומתו, לפי הפרסומים, פרקליט המדינה שי ניצן סבור שהמדינה איננה יכולה להגן על המינוי. אלא שבמשרד המשפטים היועץ המשפטי לממשלה הוא שקובע אחרון, לכן מסתמן שהמדינה תגן על המינוי.
גם בית המשפט העליון כבר גילה דעתו, ונראה שקטן הסיכוי שבג"ץ יתערב במינוי ויפסול אותו בשל היעדר סבירות, שאלמלא כן היה נעתר לצו הביניים שהוגש והיה מונע את כניסתו של דרעי לתפקיד שר הפנים, עד לאחר הכרעה סופית בבג"ץ.
אולם לכל כלל יש יוצאים מהכלל, וכבר היו נושאי משרות שהועברו מכהונתם לאחר דיון בבג"ץ. כך היה במקרה של יוסי גנוסר, שהיה בין המעורבים בפרשת קו 300. לאחר שמונה למנכ"ל משרד השיכון ושקע עמוק בעבודתו, בג"ץ של אהרן ברק העביר אותו מתפקידו. בג"ץ נדרש לעסוק בעניינו של אהוד יתום, גם הוא מהמעורבים בפרשה. כשראש הממשלה דאז אריאל שרון ביקש למנות אותו ליועצו לענייני טרור, הוגשה עתירה נגד המינוי. בג"ץ קבע אז שיתום אינו פסול לכהונה ציבורית ככלל, אלא רק לתפקידים בתחום הביטחוני.
דבר אחד ברור: החוק כיום אינו מונע מדרעי לכהן כשר הפנים, והיועץ המשפטי לממשלה, שמתכוון להגן על המינוי, הוא לא יועץ אתי, מוסרי או ערכי לממשלה. לכן, מבחינה משפטית צודקת חוות דעתו של וינשטיין, שעל פיה בהיבט המשפטי נטו אין מניעה שדרעי ישוב לתפקידו.
אני מרשה לעצמי להניח שבית המשפט של ברק לא היה מאשר את חזרתו של אריה דרעי למשרד הפנים, והוא היה מוצא פרשנויות מרחיבות ולולייניות למנוע מבחינה משפטית את חזרתו של דרעי למשרד הפנים. אך יחד עם זאת, לדעתי, אם החוק מאפשר זאת, אין סיבה למנוע את הכהונה, משום שגם בג"ץ צריך לעסוק בחוקיות החלטות הממשלה ובסבירותן ולא בהיבטים ערכיים ומוסריים. בהיבטים האלה יעסוק הציבור ויעסקו אנשי האתיקה והמוסר, ואם זה לא מוצא חן בעיני מי מהמחוקקים, שישנו את החוק.
מהתבוננות בהחלטות שקיבל המפכ"ל רוני אלשיך בשבועות הספורים מאז החל בכהונתו, אפשר להבחין בקווים מנחים עקרוניים להתנהלותו ולתפיסת עולמו ולנתיב שבו הוא מתכוון להוביל את המשטרה.
המפכ"ל החליט להחזיר את ניצב רוני ריטמן לתפקידו כראש להב 433, זאת לאחר שהתברר שבתלונות שהוגשו נגדו ככל הנראה לא היה ממש. ההחלטה השנייה הייתה לא להדיח מהמשטרה את ראש אגף התנועה, ניצב ירון בארי, בשל זוטי דברים שבהם היה מעורב לכאורה, בגיוס כספים לטובת עמותה ציבורית שעוזרת לחלכאים ונדכאים. בהחלטתו זו העביר המפכ"ל מסר חד: תלונות שווא ומרדפי סרק לא יהיו בבית ספרו. אין ספק שזה מסר חיוני וחיובי לשוטרי משטרת ישראל.
מאידך, מניתוח האירועים הקשורים למרדף אחר המחבל מתל אביב, נראה שהתנהלותו התקשורתית של המפכ"ל ושל הכפופים לו עלולה ליצור חיכוך ולגרום לפערים בינו לבין הציבור והתקשורת, עד כדי אובדן אמון.
החשאיות והמידור יפים וחיוניים לשב"כ, שם התעצבה דמותו הפיקודית של המפכ"ל החדש, ההפך מכך הוא כל מה שקשור למשטרה. חלק חשוב בתפקידה של המשטרה הוא לראות ולהיראות, על מנת ליצור תחושה של ביטחון אישי בציבור, שיש מי שמשרת אותו ויש מי שמגן עליו.
קשה לצפות מאדם שאת כל שנות בגרותו עשה בארגון חשאי ממודר, לשנות את דרכיו באחת ולהיחשף לאורה המחטא של השמש, קל וחומר לאורם המסנוור של זרקורי מצלמות הטלוויזיה. זה תהליך אטי וממושך, שייקח זמן להפנים אותו. אך המשטרה חייבת להיחשף לציבור, לדבר איתו בשפתו, והקצינים והשוטרים חייבים להתראיין ולהגיע אל אזרחי ישראל דרך אמצעי התקשורת. כמובן, אין הכוונה שהמשטרה תתקשר את עצמה לדעת, כפי שאירע לא פעם, ובעיקר חשוב להציב סכר עבה, בלתי חדיר, על מקורות ההדלפות הבלתי נפסקות מהמשטרה, בעיקר מחדרי החקירות. התרשמותי היא שאלשיך ימצא את האיזון הראוי והמתבקש.