שלשום היה זה השגריר האמריקאי דן שפירו, שניצל את הבמה של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כדי לפתוח חזית עם נתניהו וממשלתו. היום, בעוד נתניהו מרגיע את החזית הזאת בפגישת פיוס עם שפירו, נפתחה עליו הרעה מתוך הבית. מתקפה משולבת, נתניהו בטח משוכנע שהיא גם מתוכננת, של שר החינוך לשעבר גדעון סער, איש הליכוד, ושר החינוך הנוכחי נפתלי בנט, חבר בכיר בקואליציה.
שניהם אומרים דברים דומים ונוקבים: ישראל קפואה, פסיבית, לא יוזמת, מאובנת. שניהם חותרים למגע, ליצירתיות, ליציאה מהקופסה, לפריצת המבוי הסתום. כמו שאני מכיר את נתניהו, הוא כבר משוכנע שהם ירוצו ביחד נגדו בבחירות הבאות. אגב, להערכתי הוא טועה. את סער עדיף לחפש בסביבתו של משה כחלון. בנט עוד לא סגור על עצמו לאן מועדות פניו. אבל מה זה באמת משנה? נתניהו מזהה את הפוטש. את המזימה להפלתו. מבחינתו, עצם העובדה שמותחים עליו ביקורת היא כפירה בעיקר. אם רק שבריר אחוז מהמזימות שזיהה נתניהו להפלתו בעשור האחרון היה נכון, הוא כבר היה נופל מזמן.
נפתח בסער: “לא ניתן יהיה להשיג יציבות, בוודאי לא שלום, מתוך עצימת עיניים מול המציאות המקומית והאזורית החדשה”, אמר, “גישת ה'שב ואל תעשה' אינה מתאימה וצפויה להמשיך ולשחוק ולאבד נכסים אסטרטגיים של ישראל. הגישה הזאת תבטיח שנפגוש בעתיד את כל אחד מהאתגרים במצב דברים גרוע יותר. בשנים האחרונות הפסיביות והתגובתיות לא שירתו את עניינה של ישראל, לא מדינית ולא ביטחונית. ישראל צריכה להיות אקטיבית ויוזמת, גם בסביבה של חוסר ודאות ולעתים גם מחוץ לאזור הנוחות שלה. במדיניות, המבחן הוא לא הכוונה, המבחן הוא גם לא האבחנה או יכולת הניתוח. במדיניות, המבחן הוא מבחן המעשה. לאבחן או לתאר סכנות זה בפשטות לא מספיק. כשלא יוזמים, נגררים וחוטפים”.
סער מכיר את נקודות התורפה של בנימין נתניהו ועוקץ אותו במקומות הכואבים ביותר. בשיחות פרטיות הביקורת של סער על ראש הממשלה, שדחף אותו לפרישה זמנית מפוליטיקה, נוקבת בהרבה. הכישלון של נתניהו בנושא האיראני, למשל, מעורר אצל סער דאגה רבה. גם הכשל בהתמודדות עם גל הטרור הנוכחי, וגם מה שקורה בירושלים (“אנחנו מאבדים את ירושלים”, אמר אתמול).
הוא עלה אתמול להתקפה במכון המחקר שבו הוא עמית מחקר בכיר. שם, במכון למחקרי ביטחון לאומי, יש לו פנאי להביט במצב מנקודת מבט גלובלית. מעניין לאיזה כיוונים זה יפתח אותו. בנאומו אתמול הוא היה מרומז, מחושב, לא בוטה או תקיף. בדרכו האלגנטית הציג אלטרנטיבה לנתניהו, שמורכבת מאידיאולוגיה ימנית המתובלת במחשבה רעננה ובאתוס היוזמה שעליו התבססה פעם הרוח הישראלית. סער מודע לכך שיש עולם שם בחוץ, וחובה לגייס אותו לעניינינו, במקום לדחוף אותו לזרועות אויבינו. לא, הוא לא אמר אתמול מה הוא מתכוון לעשות אם וכאשר יגיע לעמדת הנהגה, וזו הייתה חולשת התזה כולה. אבל המסר שלו היה ברור: צריך לעשות משהו אחר לגמרי ממה שנעשה עכשיו.
מי שהוריד את הכפפות היה נפתלי בנט. נאום ארוך ודי מרתק היה לו בכנס. בנט דיבר כמו סוג של סטיב ג’ובס מזרח תיכוני. הוא השתמש בדוגמה של ענקית הסלולר (לשעבר) נוקיה, שהובילה את העולם בהפרש עצום לפני עשור, וכמעט נעלמה מהשוק בגלל שנקלעה למאובנות מחשבתית ונתקעה בתוך קונספציה שגויה, בעוד שהמתחרים (בעיקר “אפל”) הבינו את זרמי המעמקים, פירקו את הקופסה ובנו עולם חדש. הנמשל של נוקיה הוא, בעצם, בנימין נתניהו.
אם על סער עבר נתניהו בשקט, הרי שעל בנט זה היה בלתי אפשרי. שר החינוך וחבר הקבינט פשוט פירק את מנהיגותם של נתניהו ומשה (בוגי) יעלון לגורמים. כן, הוא שוב חזר לצוק איתן ולמנהרות ההן והוא שוב הרתיח את בוגי, שעלה לנאום בערב והשיב לו מנה אחת אפיים. קטטה פנים־קואליציונית מדהימה, אבל לא ראשונה, שמעלה סימני שאלה כבדים: אם זוהי הלכידות של ממשלת ימין אידיאולוגית מכונסת, 61 מנדטים בסך הכל, מה היה קורה כאן עם קואליציה רחבה?
בנט אומנם לא נקב בשמות, אבל כל מי שנחשף לדעותיו האמיתיות מבין עד כמה הוא לא סופר את שר הביטחון יעלון. כשאמר אתמול “הקיפאון המחשבתי שלנו, המאובנות המחשבתית שלנו, הבטונדות התפיסתיות שלנו”, התכוון לבוגי. בנט העריץ רוב חייו הבוגרים את בנימין נתניהו ואני לא בטוח שההערצה הזאת התפוגגה לגמרי. מבחינתו, מי שמאבן את נתניהו הוא יעלון. הוא בעצם כולא אותו בכלוב נוחות יציב, עם בולמי זעזועים וצעצועים יקרים (“האף־35 לא יעילים נגד 50 קומנדו חמאס”, אמר בנט), מה שעולה לישראל באותה מאובנות מסוכנת.
ואז הגיע בוגי. שר הביטחון הוא לא האיש שידלג על הרמה כזו להנחתה. אם הייתי יועצו של יעלון, הייתי דווקא ממליץ לו לדלג. כשהוא מתמודד עם בנט בקרב הבוץ הזה, הוא מגדיל את בנט. יעלון מתייצב בשנה האחרונה במשבצת המבוגר האחראי, מבוגרים אחראים אמורים להתעלם מהילדים המופרעים של השכונה (לתפיסת יעלון), אבל בוגי התפוצץ אתמול על נפתלי, כולל זיקוקים: “תרבות שלטונית רעה, חסרת אחריות, שכדאי שתיפסק”, כך כינה את דבריו של בנט, והוסיף כהנה וכהנה: “חסר אחריות, שומע רעיונות בקבינט ומנכס אותם לעצמו, רודף אחרי לייקים בפייסבוק”, וכו’.
הישות המכונה “מקורבי נתניהו” התערבה לסיום: בנט כונה הזוי וגירסת יעלון, ולפיה בנט בעצם גנב את כל רעיונות המנהרות מאחרים בקבינט והתהדר בהם באופן פומבי, קיבלה גיבוי. בנט, קצת אחרי סוף הערב, אמר שתגובת יעלון מעציבה, עדיף שהיה מגיב לעניין. ואז הגיעה איילת שקד, המחצית השנייה (והלא פחות מתוחכמת) של בנט, ונשאה באותו כנס נאום בנושא המערכה המשפטית (נאום מצוין, אגב), שכותרתו, תחזיקו חזק, “על ישראל לעצב את המדיניות ולא רק להגיב לתמונת המצב המתחדשת מול עיניה”.
כל מה שנותר לנו, הצופים, הוא לקוות שזה לא מאותם המקרים שבהם כולם צודקים.