כמעט שש שנים לקח ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להגיע להחלטה הנכונה ולסגור את תיק החקירה מסעיר הרוחות בעניינו של הרמטכ”ל לשעבר, גבי אשכנזי ועוזריו, אבי בניהו וארז וינר.
שש שנים שבהן הקיזו את דמם, הוקיעו אותם ואם הייתה סקילה בארצנו - היו סוקלים אותם בכיכר העיר. ובסוף מתברר, כפי שהיה ברור כמעט מלכתחילה, שהכל היה לריק, דברי הבל וההר אפילו לא הוליד עכבר. על הדרך, היה גם כמעט ניסיון חיסול של האלוף אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ”ש החדש.
כבר כשהתפוצצה הפרשה, עם הפרסום בטלוויזיה של מסמך הרפז והחלו החקירות נגד הבכירים, היה די ברור שלא מדובר במרד או בחתרנות מדינית מטעמים פוליטיים.
הפרשה הזו הפכה לכלי ניגוח של אינטרסנטים שונים עם אג’נדות משלהם, שניסו לבנות ולהיבנות ממנה. אלא שעכשיו הכל מתמוטט וכל המבנים קורסים. נראה שמדובר במקרה הטוב ברכילות עסיסית ובמקרה הגרוע במציצנות מיותרת.
רמטכ”לים, כמו נושאי משרה בכירים, מאז ומעולם, בארץ ובעולם, מנסים להיות מעורבים ומעודכנים באלה שעומדים להחליף אותם. זו נטייה אנושית ומובנת לנסות להשפיע על ההליך. זה לא תמיד רע ולעתים זה אפילו חיובי. אך מכאן ועד חתרנות צבאית ומדינית נגד הדרג הפוליטי – ההבדל הוא בין שמיים לארץ.
הנזק שנגרם למעורבים הוא רב. מנדלבליט, למרבה המזל, הצליח להתגבר עליו. אשכנזי, אלמלא הפרשה, ניתן להניח בסבירות גבוהה שכבר מזמן היה משולב במערכת הפוליטית בתפקיד בכיר ומשפיע. החקירה פשוט “הקפיאה” אותו, וחבל שכך. נותר לקוות שהוא יצליח להתגבר על הנזק הקשה ועל התארכות הזמן המיותרת.
הלקחים העיקריים מהאגדה האורבנית הזו הם שניים: ראשית, אסור בשום פנים ואופן שבדיקת פרשה מסוג זה תימשך כל כך הרבה שנים. זו שערורייה. למרות ממדי החומר הנחקר, ניתן היה לסיים אותה כבר לפני ארבע שנים.
שנית, אין מקום לדוחות ציבוריים של היועץ המשפטי לממשלה. הוא אינו גורו של ערכים, של מוסר ושל אתיקה. מספיקה החלטה ראויה ונכונה ואין צורך בדוח מתנצל ומסביר.