חמש שנות עינוי דין: כל פשעו של אשכנזי היה הסיכוי להיות ראש ממשלה

לפשע הזה היו שותפים רבים. המחולל הגדול היה, כמובן, פגע רע בשם אהוד ברק. לוחם נועז ומפקד עטור תהילה היה ברק, עד סיום תפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל. אבל אז כנראה נעקץ על ידי רמש כלשהו והותיר רק שממה ואדמה חרוכה בכל אשר פנה: קרב סולטן יעקוב, החתירה חסרת הבושה תחת הרמטכ"ל דן שומרון (שלא הפריעה לו להספידו ברגש רב במלאת חמש שנים למותו), סאגת צאלים, הבריחה מלבנון, הדחיפה חסרת האחריות לקמפ דיוויד, מאורעות אוקטובר 2000, המדינה הבוערת שהשאיר אחריו, ריסוקה של מפלגת העבודה, ריסוקו של המטכ"ל והקרשנדו האפוקליפטי של פרשת הרפז. קחו את ברק, תשלפו אותו מהמשוואה, ושום דבר מכל מה שפורט כאן לא היה קורה.
 

מאחורי ברק מזדנב עם רב: עיתונאים שהתמכרו לחומר הסודי שלשכתו הפיצה, לתדרוכים הסוחפים, לחזון המשכנע שנשמע טוב כל כך בבתי הקפה שסביב כיכר המדינה, ומתנפץ רע כל כך במציאות. לשכה כוחנית וחסרת עכבות. מערכת אכיפת חוק רופסת, ואולי רקובה. משטרה חסרת אונים. ופרקליט צבאי ראשי בשם דני עפרוני שכשיר לתפקידו קצת פחות ממה שאורן חזן כשיר לתפקיד ראש המוסד. 
 

עפרוני השתחרר בדרגת אלוף משנה, וכמי שמיצה את כישוריו המוגבלים ואת האופק המקצועי שלו בצה"ל, פרש לעשות לביתו. אבל אז החל המצוד הגדול אחר הרמטכ"ל אשכנזי, ואהוד ברק, בשיטתו הקבועה, החזיר את עפרוני מהבית לתפקיד פרקליט צבאי ראשי ודרגת אלוף(!!) תוך שנה. בדרך, דילגו על פנומן משפטי בשם שרון אפק (שמונה לאחרונה, באיחור של ארבע שנים, לתפקיד הפצ"ר), וצה"ל שילם את המחיר (כי עפרוני לא מבין דבר בדין בינלאומי ודיני מלחמה). אבל ברק קיבל את הסחורה: עפרוני שחרר את מאה אלף השיחות המוקלטות מלשכת הרמטכ"ל. 
 

קודמו של עפרוני, הפצ"ר מנדלבליט, הבדיל בין טוב לרע, בין שפוי למטורלל, ואישר לבדוק הקלטות נקודתיות, בתאריכים מסוימים. יש מידע מסוים? בואו נבדוק אותו. עפרוני פתח את מערת אלאדין: ארבע שנות שיחות של הרמטכ"ל, מכל טלפון, בכל חדר בלשכה, כולל הקלטות נפח של כל מילה שנאמרה בקומה ה־14 במשך כל השנים הללו, בכל דיון ובכל שיחה. התגלמות הטירוף וחוסר האחריות האולטימטיבית. המחירים של כל זה לא עניינו איש. במרוץ אחר אשכנזי, הכל מותר. אין פרטיות, אין חזקת חפות. כל שיחה של הרמטכ"ל, פרטית, אישית, ציבורית, צבאית. הכל הולך.
 

דבר כזה לא היה כאן מעולם. אף איש ציבור או נחקר לא נחשף ככה, עירום ועריה. כל מילה שאמר נסרקה, הוצלבה ונבדקה. ואחרי ששמענו את כל סיפורי הזוועה ועלילות הבלהה, התברר שאין בדל של ראיה לבדל של עבירה פלילית. חמש שנים שמענו מגוון אינסופי של סיפורים ואישומים על אשכנזי. מה לא היה שם. מפנסיה להרפז, דרך אישורי כניסה להרפז, דרך כתיבת המסמך, זיוף המסמך, עסקים באיטליה, פגישה עם הרמטכ"ל האיטלקי, פוטש נגד שר הביטחון והדרג המדיני, "מרד קולונלים", שיבוש חקירה, העלמת ראיות, איסוף חומרים, אפילו רומן בין רונית אשכנזי לבועז הרפז. השיא היה באגדת עם לילדים (מפגרים) שלפיה אשכנזי הפעיל מעקבים וחקירות נגד קצין בדרגת אלוף, במטרה "לתפוס" אותו מנהל רומן עם כפופה לו, ולסחוט אותו.

הכל הופרך. לא אולי, ולא בערך, ולא "מחוסר ראיות". הופרך חד־משמעית. סיפור הקצין מטריד במיוחד, כי לא היה לו כל קשר למציאות. הקצין הזה עבר עינוי דין במשך חמש שנים, התייסר בלילות וסבל בימים, והוא בכלל לא קשור לשום דבר. אבל מי סופר? המטרה (חיסולו של אשכנזי) קידשה את כל האמצעים. 

 

עשרות אנשים עבדו בזה. ישבו ותמללו עשרות אלפי שעות שיחה. מזכירות ופקידות של הרמטכ"ל ישבו שם, מאזינות יחד עם המתמללים לבוס שלהן בכל שיחותיו כדי לזהות את הדוברים. רופא השיניים של אשכנזי נחקר. למה? כי ה"חוקרים" עלו ברוב כישרונם וחריצותם על שיחת טלפון חשודה שבה תואמה העברת מעטפה מלשכת הרמטכ"ל לאותו דוקטור מסתורי. אבל אז התברר, כאמור, שזה בסך הכל רופא השיניים של גבי, שקיבל זוג כרטיסים לטקס הדלקת המשואות. 
 

החוקרים בדקו אם אשכנזי חידש את רישיון האקדח שלו. לך תדע, אולי היו מצליחים בסוף להפליל אותו בהחזקת אקדח ללא רישיון. רמטכ"ל בישראל עבר השפלות שלא יתוארו, במשך שנים, בידי מערכת של עשרות בני אדם, חלקם פקודיו לשעבר, שהתחילה בדרג מדיני, נמשכה בצמרת משרד המשפטים מהיועץ ומטה, דרך פרקליטים, קציני משטרה, חוקרי משטרה ועד אחרון אזובי הקיר. 
 

כל זה כדי למצוא מה? הרי היה ברור כמעט מהרגע הראשון שאשכנזי לא ידע שמסמך הרפז מזויף. להפך, הוא היה משוכנע שהמסמך אמיתי, כי כל הפעולות שנסקרו בו התממשו במציאות לנגד עינינו. אני מאמין עד היום שהמסמך אמיתי והולבש עליו לוגו מזויף. כך או אחרת, במה כבר אפשר היה להאשים את אשכנזי? מישהו באמת האמין שיש "פוטש בקריה"? איך הצליח טרלול של אדם אחד (אהוד ברק) לחרפן כל כך הרבה אנשים? 

עד לא מזמן עוד ניסו לפמפם לנו את השקר שמסמך הרפז טרפד את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. לא היה, ולא נברא. גלנט מונה לרמטכ"ל אחרי פרסום מסמך הרפז. המסמך זירז את המינוי, שעבר בממשלה. מי שטרפד את מינוי גלנט, הוא גלנט. עד רגע זה הוא לא החזיר את עשרות הדונמים שנטל שלא כדין מהמדינה (תבררו אצל קלמן ליבסקינד). לא אשכנזי, לא הרפז ולא אף אחד אחר. 
 

לו יואב גלנט היה מבין את חומרת מעשיו ומחזיר את האדמות, הוא היה רמטכ"ל. אבל הוא לא ספר ולא ראה אף אחד ממטר, הייתה לו הבטחה שהוא הרמטכ"ל הבא, והוא התעלם מתחקיר עיתונאי ומעתירה לבג"ץ של "התנועה הירוקה", עד שבאו השר מיקי איתן והמבקר לינדנשטראוס, ניערו את היועץ וינשטיין והמינוי בוטל. בלי שום קשר לאשכנזי. עובדה. היא משנה משהו למישהו? לא.

 

אני נזכר במונולוגים המופרעים של ברק, שהאשים את אשכנזי בפוטש נגד הדרג המדיני וב"מעשים עברייניים" לרוב. ברק, שגורר אחריו שק של שרצים שאף אחד לא מסוגל (או רוצה) לחקור לאורך השנים, וצבר עשרות מיליונים (אם לא מעבר לזה) בשנים ספורות. ברק שלא משאיר אחריו אף פעם אף הקלטה או ראיה או עד חי. האיש שהצליח איכשהו להשתלט מחדש על מפלגת העבודה וכבר ראה את עצמו מתיישב מחדש על כורסת ראש הממשלה אבל אז גילה שיש אחד, רמטכ"ל, גבי קוראים לו, שנהנה מפופולריות עצומה בעם בלי להתאמץ, וכל מה שהוא (ברק) עושה כדי להעביר קצת פופולריות מהרמטכ"ל לעצמו, לא מצליח.
 

לא, אני לא מתפעל מהתנהגותו של אשכנזי באותה שנה איומה בקריה. צריך להגיד בפה מלא: הוא התמכר לחומרים שהזרים אליו בועז הרפז מלשכת שר הביטחון. הוא אסף מודיעין על שר הביטחון. הוא התגונן. לפעמים, בדרך שאם הייתה נבדקת בתנאי מעבדה, אפשר היה לקבוע כי אינה ראויה. אבל אלה לא היו תנאי מעבדה. אני במקומו הייתי עושה הרבה יותר. אף אחד כבר לא זוכר את סאגת העינויים וההשפלות שהעביר אותו ברק, מרגע שהחליט לדחוק אותו מתפקיד הרמטכ"ל לטובת גלנט.

 

הפתיל של אשכנזי היה קצר והוא חצה קווים אתיים בכמה נקודות. יש לי חברים טהרנים בתקשורת שהעניין הזה מיד מעמיד אותם על בלטת הצדקנות. "כתם מוסרי". אני לא שם. אין לשכה שלא אוספת חומר, אין אנשים שלא מרכלים על הממונים עליהם. זה קורה גם בבית המשפט העליון, וגם בלשכת מבקר המדינה, ובחיים של כולנו. כל אחד מאיתנו שיאזינו ויתמללו את חייו לאורך ארבע שנים, יימצא אשם ב"התנהגות לא ראויה". אשכנזי לא צדיק, אבל הוא קורבן הפרשה הזו.

תשמעו סיפור. שבועות ספורים אחרי שאשכנזי השתחרר מצה"ל והוחלף על ידי בני גנץ, התכנסה בירושלים חבורה: ראש הממשלה נתניהו. שר הביטחון ברק. היועץ המשפטי וינשטיין וסגנו לתפקידים מיוחדים שי ניצן. המפכ"ל דודי כהן. ראש אגף חקירות יואב סגלוביץ. 
 

היה יום גשם בירושלים, הפגישה הייתה בלילה, ואחד ממשתתפיה נזכר השבוע שהוא חש תחושת בחילה כשנכנס לחדר. זו הייתה פגישה רעה, הוא אומר, אין  מקום לישיבה של דרג מדיני עם דרג מקצועי חוקר, זו התערבות בוטה, זה פסול וזו חציית קווים. שאלתי אותו למה לא קם ויצא. הוא הודה ששקל את זה, אבל בסוף נשאר. אם זה היה דולף בזמן אמת, אמר לי, זה היה עושה כותרות ראשיות.
 

נושא הדיון היה חקירת המשטרה בעניין המ"מ (מבצעים מיוחדים), שנגזרה מפרשת הרפז. החקירה הזו אמורה הייתה לבדוק את מעלליו של הרפז ביחידות הכי רגישות של צה"ל, וגם לברר אילו קצינים בכירים (אשכנזי?) עזרו לו, או ערבבו איתו.

ברק קרא שבועיים אחרי הפגישה הזו לאלוף במילואים יעקב (מנדי) אור, ראש היחידה הביטחונית במשרד מבקר המדינה, ו"עדכן" אותו על קיומה. אור הוציא מסמך מיוחד בנושא לפקודיו במשרד המבקר. ברק, למי ששכח, אמור להיות אחד הנחקרים בפרשת הרפז, אצל אותו אור. בכל צומת של הפרשה הזו, נשבעו כולם שיחקרו לא רק את הצד של אשכנזי, אלא גם את המחצית הריקה של ברק. 
 

כשהוא קורא למנדי ומספר לו שראש הממשלה והוא הנחו את החוקרים בפרשת המ"מ, הוא משבש את החקירה של עצמו. אבל הוא עושה את זה, ברוב ערמומיותו, בדרך שאינה עבירה. כי ברק יותר מתוחכם מכולנו. הוא רק גורם למנדי אור להבין מאיפה נושבת הרוח ומי כאן הגבר.
 

אבל זה יותר גרוע: בפגישה ההיא בירושלים, מורים נתניהו וברק (!!) לחוקרים להפסיק לגרור רגליים. ברק אומר ש"חשיבות הבדיקה היא בגלל ערעור הנורמות וסכנת חלחול נורמות של עולם שלישי למערכת". נתניהו וברק מנחים את הנוכחים "להעמיק בחקירה ולא להימנע מבדיקה בשל סוגיות ביטחוניות שלכאורה תטיל עליהם מגבלות ביטחון שדה". ברק מביע, במהלך הבדיקה, "פקפוק בנחישות החקירה". נתניהו מהנהן. לזכותו של וינשטיין ייאמר שבמהלך הפגישה הזו הוא התפוצץ על שניהם. הוא הבין, בשלב מסוים, שזה לא ראוי.
 

אחר כך, כש"עדכן" את מנדי אור, מפליא ברק בתיאורי חשיבותה של ביקורת המדינה. "ביקורת המדינה היא עוגן שהציבור מאמין בו, שאמור למנוע חלחול נורמות של עולם שלישי". גם זה חלק משיטת ברק. להתיש את החוקר במחמאות. בדבר אחד ברק צדק. אכן, נורמות של עולם שלישי חלחלו למערכת. מי שגרם להן לחלחל, וחילל את המערכת כולה, זה הוא עצמו. הוא הפעיל לחץ אדיר על מבקר המדינה (כולל מכתבים אישיים בכתב יד) לאורך חקירת המבקר, והוא הפעיל לחץ אדיר על רשויות החקירה לאורך החקירה הפלילית. לאחרונה הוא הטריד את היועמ"ש באגרסיביות בדרישה לסגור את תיק החקירה שלו עצמו (בעניינים שעליהם דיבר אהוד אולמרט ובפרשת ההקלטות למחברי הביוגרפיה שלו) בדחיפות. למה דחיפות? כי תכף נכנס לתפקיד אביחי מנדלבליט, ואצלו עוד עלולה להיות חקירה רצינית.
 

הפגישה הלילית ההיא אצל ראש הממשלה בירושלים, היא אקדח מעשן. היא מסבירה לקורא התמים את האינטרסים שחברו כאן למקשה מושחתת אחת: את ברק, שחייב להפיל את אשכנזי כי הוא חוסם את דרכו לעמדת "מר ביטחון", ובנימין נתניהו, שהמערכת המשוכללת שלו לזיהוי איומים פוטנציאליים רואה ברמטכ"ל הפופולרי פוטנציאל נדיר ליריב משמעותי עתידי בקלפיות. תחברו לשני אלה יועץ משפטי שלא מסוגל לעמוד בלחצים, ותקבלו חקירה פלילית מיותרת, שערורייתית, מזיקה, יקרה להחריד ומושחתת. 
 

ראש אגף החקירות, יואב סגלוביץ, שניהל את הסיבוב הראשון של החקירה, סבר שאין מקום לחקירה מחודשת. הם המתינו שיפרוש ביולי, וכמעט למחרת בבוקר החליטו לפתוח תיק פלילי חדש. אשכנזי עוד עלול להיכנס לפוליטיקה ולרוץ לבחירות. מישהו צריך לעצור אותו. הם דיברו על "החומרים החדשים". היועץ, אנשיו, פרקליט המדינה, כולם דיברו על חומר חדש שהגיע ממערך התמלולים של הפצ"ר עפרוני. הם שיקרו. היום אפשר להגיד את זה בוודאות. לא הגיע שום דבר חדש. כלום. נאדה. מישהו רצה מאוד שתהיה חקירה פלילית. שי ניצן, שהתנגד לחקירה ביולי, התהפך באוגוסט. וינשטיין נאלץ לזרום. מני יצחקי, שהחליף את סגלוביץ, לא התנגד לקצת זרקורים. הסבל שנגרם לכמות גדולה של אנשים שהקדישה עשרות שנים לביטחון המדינה, לא עניין אותם. הם רצו דם.

למה לקחתי את הפרשה הזו כל כך אישי? כי הכרתי חלק מפרטיה מקרוב, והבנתי מהרגע הראשון שמדובר בעלילת דם. הנה דוגמה: ההסתבכות של אבי בניהו, למשל, מקורה בפרסום עיתונאי שלי. זה היה פיצ'ר במוסף השבת של "מעריב" ובו חשיפה ראשונה לעובדה שמתחולל קרב בצמרת המדינה בין שני צמדים: רה"מ נתניהו ושר הביטחון ברק מצד אחד, הנשיא פרס והרמטכ"ל אשכנזי מצד שני. הנושא: תקיפה באיראן. ראש הממשלה ושר הביטחון תומכים, הנשיא והרמטכ"ל מתנגדים.
 

כשהגשתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל בניהו, הוא נחרד. ביקש שלא אפרסם. ניסה להכחיש (ולא הצליח). במאמץ לעכב את הפרסום, הוא הבטיח לי פגישת רקע עם הרמטכ"ל. הפגישה התקיימה. בניהו ואשכנזי ניסו להניא אותי מהפרסום, ללא הצלחה. והנה, אחרי הפרסום, שניהם הואשמו בכך שהדליפו לי את הסיפור. 
 

ניגשתי לברק ביוזמתי ואמרתי לו שכדי להציל את יחסיו החשובים עם הרמטכ"ל אני מתנדב להיבדק בפוליגרף על השאלה אם הסיפור ההוא הגיע מהרמטכ"ל, דוברו או מישהו מטעמם. ברק דחה את ההצעה. הוא לא רצה שהעובדות יהרסו לו את התזה. אבל זה לא הכל. זה אפילו לא הרוב. התברר שנתניהו וברק רצו להעביר את אשכנזי ובניהו מצעד השפלה, דרשו חקירת שב"כ, כולל בדיקות פוליגרף. על הרקע הזה ביקש בניהו לראות אותי בדחיפות באחד הלילות.
 

כשפגשתי אותו, בחניון אפל באמצע הלילה, חשתי בתוך פילם־נואר דל תקציב. בניהו נראה כאדם נרדף. הוא התוודה בפני שהוא לא ישן בלילות, שהוא נתון במציאות קפקאית, שהוא לא יודע מה לעשות. ברק משוכנע שההדלפה הגיעה מאשכנזי ובניהו, ברק שכנע גם את נתניהו, וחייהם של הרמטכ"ל ודוברו אינם חיים. אמרתי לבניהו ששנינו יודעים שלא הרמטכ"ל ולא דובר צה"ל נתנו לי את הסיפור. זו האמת, הדגשתי, והיא צריכה לנצח. אין לנו דבר זולת האמת. בניהו הסכים.

 

בניהו נחקר על שיבוש חקירה בכך שסיפר לי את הסיפור הזה באותו לילה. הוא גם נחקר על השמדת ראיה, כי השמיד את הקלטת המפגש שלי עם הרמטכ"ל. בניהו טוהר משני האישומים הללו טיהור מלא (פירוט אפשר לקרוא בהחלטת היועץ). אבל קרה עוד משהו מופלא: אף על פי שהקלטת הושמדה, בסופו של דבר נמצא תמליל של השיחה ביני לבין הרמטכ"ל. התמליל הזה מזכה את אשכנזי ובניהו מהאשמה שהדליפו לי את הסיפור. התמליל מוכיח שהם ניסו לשכנע אותי לא לפרסם את הסיפור. בדיעבד, בניהו נאשם בכך שהשמיד ראיה שאמורה לזכות אותו. אכן, קפקאי.
 

מי שקיבל את ההחלטה לעצור את תא"ל בניהו ואל"מ ארז וינר באקט משפיל, לתת להם לבלות בתא המעצר לילה שלם כאחרוני העבריינים, הוא עבריין בעצמו. אני מקווה שהאנשים שאחראים לכך ייתנו את הדין. לפחות ציבורית. הלחץ התקשורתי הכבד על מערכת אכיפת החוק העביר כמה אנשים שם על דעתם. לא הייתה שום הצדקה למעשה הזה, ולא הייתה כל הצדקה לעינוי דין של חמש שנים. 
 

אני מכיר את אבי בניהו 20 שנה. על יתרונותיו וחסרונותיו. מוכשר כשד, ציוני אדוק, פטריוט ישראלי וילד חוץ מיד אליהו שהגיע לצמרת בזכות, לא בחסדו של איש. לבניהו יש גם מגרעות. לשון מתגלגלת, חיבה לספינים תקשורתיים, רברבנות מסוימת. אף אחד מאיתנו לא חף ממגרעות. ראיתי אותו בסבלו במהלך השנים הללו. ראיתי חוקרי משטרה אטומים, נבערים, שאין להם צל של מושג על הטריטוריה שבה הם משוטטים, מעבירים אותו אלף מדורי גיהינום. פרקליטה בשם טוני גולדנברג שמשוטטת בשטח הרגיש של עבודת עיתונאים עם מקורותיהם, שטח שהופך בימים אלה לרגיש שבעתיים בגלל האיום על הדמוקרטיה והרס התקשורת החופשית. בכל הזמן הזה לא היה שם אף מבוגר אחראי שיגיד למי שצריך להגיד די, זה נגמר, אנחנו לא מוכנים לעשות את התועבה הזו יותר.
 

ביוזמתי שלי ניתקתי עם בניהו את הקשר בעיצומה של הפרשה הזו ליותר משנה, כי חשבתי שאם העניין אכן יגיע למשפט, ארצה לבוא ולהעיד לטובתו בידיים נקיות. כן, המטורפים האלה לא היו רחוקים מהגשת כתב אישום נגד בניהו, וגם נגד ארז וינר. לעולם לא אסלח להם על מה שעוללו לשני האנשים המשובחים האלה. על הקריירות שהרסו, הלילות ללא שינה, המשפחות, השם הטוב. וכל זה לשם מה?
 

זכיתי להכיר את אל"מ ארז וינר בזכות הפרשה הזו. טרם פרוץ פרשת הרפז לא ידעתי שיש איש כזה. אני שמח שאני יודע. וינר הוא לא מהמחנה שלי. הוא מתנחל, ימני אידיאולוג, חובש כיפה סרוגה, מצביע בנט ואורי אריאל. וינר הוא אחד האנשים המוכשרים והערכיים שפגשתי. חד כתער, לוחם נועז ואיש שטח שבילה כמעט את כל הקריירה הארוכה שלו תחת אש, במלחמה ברצועת הביטחון, בחומת מגן, במלחמה נגד הטרור, בלבנון השנייה. בכל מקום שבו ירו עלינו, וינר היה. נועד לו עתיד מזהיר בצה"ל. מי יפצה אותו על מה שעבר? גם אחרי שהודח מהצבא ואיבד את תפקידו, המשיכו אנשי ברק במרדף אחריו והקשו עליו למצוא עבודה ופרנסה. 
 

מול כל התועבות הללו, המשיך צבא קטן ונחוש של קולגות שלי במצוד המטורף אחר אשכנזי, בניהו, וינר, וכל מי שעבר לידם. הם הפכו לאויבי העם. תמונות נסרקו כדי לדעת מי בדיוק לחץ את ידם מתישהו, ולסמן אותו. ברק ניסה למנוע את מינויו של תמיר פרדו לראש המוסד. אחר כך ניסו למנוע את מינויו של גדי איזנקוט לרמטכ"ל. חצי אמ"ן שותק או הודח בפרשת המ"מ, שעליה נכתב ספר מפואר בידי שני עיתונאים, שנגמר בלא כלום. ימים של טירוף, שנדמה היה שלא ייגמרו לעולם.
 

השורה התחתונה? תמיר פרדו היה ראש המוסד. איזנקוט הוא הרמטכ"ל. התיקים נגד אשכנזי ואנשיו נסגרים. אהוד ברק בבית, עם אפס תמיכה (אבל הרבה מאוד מיליונים). יואב גלנט הוא השר לענייני עמידר (אבל לא רמטכ"ל). מצד שני, ולצערי, יש עוד דרך להביט על מה שקרה כאן: גבי אשכנזי, שהצטייר כאדם בעל פוטנציאל הנהגה, יצטרך לעבור שיקום ארוך ומייסר ולהתחיל מההתחלה. הם ניכו חמש שנים מחייו, שרפו לו את השנים שבין גיל 55 ל־60, יכול מאוד להיות שאת הנעשה הזה אין להשיב.

מילה אחרונה על עיתונות. האשמה הכי מגוחכת שניסו לטפול על הרמטכ"ל בפרשה הזו, היא אותה "הדלפה" לשני עיתונאים (שאיני נמנה עמם, לצערי). עו"ד גולדנברג השקיעה בעסק הזה את דמה וחלבה ומיטב האנרגיה שלה, במקום להעיף את זה קיבינימט ולהגיד לכל אלה ששיסו אותה באשכנזי שהם ירדו מהפסים. גם מכתבים של ראשי מוסד לשעבר כמו מאיר דגן לא הועילו. אשכנזי "הדליף".
 

דווקא בזכות העובדה שאני לא זה שקיבל את ההדלפה, הגיע הזמן לגלות לפרקליטים ושולחיהם: כל הרמטכ"לים עושים שיחות רקע כאלה עם פרשנים בכירים. לא רק רמטכ"לים. זוהי פרקטיקה של עשרות שנים. הדברים לא דולפים וגם הפעם לא דלפו. שני העיתונאים היו אחראים, כפי שהם תמיד, ולא העלו על דעתם אפילו להגיש חומרים כאלה לצנזורה, כי אלה דברים שלא ייעשו. הקודים האלה קיימים מקדמת דנא, ופתאום המשטרה מסתובבת בטריטוריה הזו במגפיים גסים ובועטת בכלי החרסינה הרגישים הללו. כמה נזק נגרם כאן למרקם היחסים העדין כל כך בין התקשורת הממסדית והאחראית לדרגים המקצועיים.

 

כדי להדגיש את הגרוטסקה, צוטט נתניהו כמי שמכנה את ההדלפה של אשכנזי כ"שערוריית השערוריות". נתניהו, שהדליף מצגת אסטרטגית מתוך ישיבת קבינט באמצע מלחמה (לא הדלפת, ביבי? אז תתבע אותי), מה שגרם נזק עצום לצה"ל ולחייליו. תשאלו את הצנזורית הצבאית הראשית תא"ל סימה וקנין. היא אמרה את דעתה בקול רם. זה, בניגוד למה שמסר אשכנזי, אכן דלף. גם הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) נמסרה מפיו של נתניהו בשידור חי במבט לחדשות לתקשורת. גם מסמך שטאובר, אותו הדליף נתניהו מעל בימת הכנסת. ומזוודת ג'יימס בונד מלאה מסמכים סודיים ביותר על הגרעין הישראלי שנמצאה אצלו (בניו יורק) אחרי שהודח מראשות הממשלה בפעם הקודמת.
 

אז היועץ המשפטי לממשלה טוען שאין טעם לחקור את הדלפת המצגת, וטוען שאין צורך לחקור את "קלטות ברק", שבהן הוא נשמע מספר לביוגרפים שלו סודות מדינה. רק את ההדלפה של אשכנזי (שלא הייתה) יש טעם לחקור. חמש שנים. חברים, מדובר בזוועה. בואו נקווה שזה נגמר. 
 

מה אעשה או אגיד אם מחר יצוץ בועז הרפז עם קלטת מרשיעה שתוכיח שאשכנזי ניסה לשבש איתו חקירה? שום דבר. אני עדיין אאמין שבין אהוד ברק לגבי אשכנזי, אין בכלל מה להשוות. אסור לשכוח את השתלשלות הפרשה הזו, את הסיבה והמסובב, את ההרס שהותיר אחריו ברק בצה"ל, את הנזק שעוד לא תוקן בשלמותו. לא רק אשכנזי, כל אחד היה מתחרפן ממה שקרה שם. 

האם אשכנזי ילך לפוליטיקה? לדעתי גם הוא, כרגע, עוד לא יודע. הסקרים שנעשו אתמול על ידי כולם חסרי משמעות כלשהי. אשכנזי לא דיבר לציבור כבר עשור שלם. מאז נכנס ללשכת הרמטכ"ל. קודם שיחליט שהוא רוצה פוליטיקה, אחר כך שייצא מהבונקר, שיתאוורר, ימצמץ מול אור היום ויתרגל לחייו החדשים. ואז, שיחליט.
 

הפרשה הזו חשפה את חולשותיו. את הפתיל הקצר, את הכבוד האבוד, את יכולת הספיגה הבעייתית. גבי הוא איש טוב, שהיה רמטכ"ל טוב ועודנו ישראלי טוב, מהסוג שאין כאן בשפע. אבל מנוע הבעירה הפנימית שלו נכבה. לפחות בינתיים. הוא צריך לנוח, להתאושש, לחשב מסלול מחדש. הפשע העיקרי שלו היה שמישהו חשב שהוא יכול להיות מועמד לא רע לראשות הממשלה. מאותו רגע נבנתה מכונת המלחמה האדירה שהצליחה לגרוס אותו בין שרשרותיה. אני מקווה שזה מאחוריו, ומאחורינו.