"סדרות החינוך" שהעבירו יעלון וגלנט לרמטכ"ל מעידות שהוא צובר פופולריות

רמטכ"ל איננו "קבלן הפיצוצים" של הממשלה, הוא מפקדו של ראש אמ"ן המוגדר כ"מעריך הלאומי" וכממונה על זיהוי איומים והזדמנויות. תפקידו של איזנקוט לזהות את הסכנות, לזהות סיכויים לדיאלוג ולשלום ולהמליץ לממשלה. כך היה עם כל הרמטכ"לים וכך יהיה כנראה גם בעתיד. 
 

אגב, נאומו של איזנקוט השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי, זכה לשבחים רבים בתקשורת, בקרב השומעים ובציבור. לאט־לאט הולך הרמטכ"ל וצובר פופולריות מול עיניהם של שר הביטחון וראש הממשלה. וזהו הזמן להמליץ לו להיות מודע היטב לחולשתה של העוצמה, לשמור על קשר עין עם השכפ"ץ ועם הנעליים הגבוהות ולהתחיל להיזהר. 

2. לעומת "הנזיפה" של השר גלנט לרמטכ"ל, כדאי לשים לב גם ל"נזיפה" של השר משה בוגי יעלון לרמטכ"ל, יממה לאחר שהאחרון ציין בכנס כי האיום המיידי והחמור על ישראל הוא חיזבאללה, וכי ההסכם עם איראן מסייע כעת, ולו זמנית, לביטחון ישראל. שר הביטחון מיהר לעשות תיקון לרמטכ"ל שלו והסביר כי איראן היא האיום הגדול החמור כעת על ישראל. 

 

האם קדמה לאמירת יעלון שיחת נזיפה מבנימין נתניהו? האם ביקש ראש הממשלה משר הביטחון "לשים את הרמטכ"ל במקום"? לא יודע - אבל הדבר מלמד על אי הסכמה (לגיטימית בהערכת המודיעין, בזיהוי האיומים וההזדמנויות ובהקצאת המשאבים). עניין מעניין בפני עצמו.  

3. לעומת "עימותי הזוטא" שסקרתי, בולט בעוצמתו כתב האישום שהטיח השבוע נפתלי בנט בראש הממשלה ובשר הביטחון, ובמרכזו ההאשמה ב"קיבעון מחשבתי" בתחום המלחמה בטרור. 
 

האמת היא שמאז ומתמיד רציתי לפגוש לשיחה ארוכה את קציני המיון של סיירת מטכ"ל ואת הסוציולוגים של היחידה המיוחדת הזו, לברר איתם מה בדיוק הם חיפשו בלוחמים, אילו תכונות אופי, אילו כישורים. זה לא היה כל כך מעניין אם היחידה הזו לא הייתה מנפיקה לחיינו ולחיי ילדינו את אהוד ברק, את נתניהו, את יעלון, את בנט ונוספים. 
 

וכעת אין מנוס מלשאול את השאלה: האם בנט הוא צעיר החבורה ש"מפריע בכיתה" כדי לקבל תשומת לב או לקבל לייקים, כלשונו של יעלון? או שמא הוא הילד המפנה את האצבע לעבר המלך וטוען כי הוא עירום? 
 

בנט מחובר לשטח ולמפקדי השדה הבכירים של צה"ל בדרג מפקדי האוגדות והחטיבות יותר מכל שר אחר. הם מדברים איתו בגובה העיניים ולא כמו בשיחות חתך עם שר הביטחון. בנט הולך והופך ל"עושה הצרות" הסדרתי של שרי הביטחון, כשם שהיה בשעתו אריק שרון עבור כל שר ביטחון מכהן. 

האם זהו ירי בתוך הנגמ"ש? האם זהו אומץ לב ציבורי של שר שחושב ופועל מחוץ לקופסה? האם זהו מנהיג פוליטי שמנסה לגנוב קולות מהליכוד? או שמא זוהי פוליטיקה חדשה, מוחצנת ולא מחשבנת, שבמקום לתדרך עיתונאים "אוף דה רקורד" נגד ראש הממשלה ושר הביטחון, כפי שנהגו כאן שנים - באים ומטיחים את הכל ישירות בפרצוף ובפומבי?

 

למשמע העימותים בין יעלון לבנט, מתעוררים גם געגועים לקרבות פוליטיים עם קלאסה שליוו את חיינו שנים ארוכות, בין יצחק רבין לשמעון פרס, בין דוד לוי למשה ארנס ובין אריאל שרון לנתניהו. אחח... איפה, איפה הימים ההם? 

4. אני מניח שלנשיא המדינה, כפרלמנטר וכשומר מעמדה של הכנסת, וליו"ר הכנסת, יש הרבה מה לומר על כך שדיונים רציניים ואיכותיים בענייני ביטחון לאומי, מלחמה ושלום, מתנהלים במכון מחקר פרטי בתל אביב ולא במליאת הכנסת ובוועדותיה - אבל החיים עושים את שלהם. 
 

כבר שנים שהמממן הראשי של מכון INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי), המיליארדר פרנק לואי, מנסה באמצעות ראש המכון עמוס ידלין ליטול את הבכורה מכנס הרצליה, והוא הצליח. במשך שנים ארוכות התייחסו מערכת הביטחון, המערכת המדינית, הסגל הדיפלומטי, ראשי הכלכלה והתקשורת לכנס הרצליה כאל אירוע שנתי המייצר מפגשים מעניינים, כותרות ויחסי ציבור. לפני שנתיים חל המפנה כשראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק החליטו להיענות להזמנתו של ידלין ולנאום בכנס של המכון. היו לשניהם סיבות מיוחדות באותה העת לפרגן לידלין, וזה הצליח. 
 

מכון INSS הוא גלגול מודרני של המכון למחקרים אסטרטגיים שליד אוניברסיטת תל אביב שאותו ייסד בשעתו האלוף אהרון יריב ז"ל. בלי לפגוע בכנסת ובכבודה, המכון של ידלין הופך, כמו גם כנסים שהירחון "ישראל דיפנס" בראשותו של עמיר רפפורט מקיים בשנים האחרונות, למובילים בשיח הביטחוני־צבאי, בדומה למכוני מחקר מובילים בעולם. 

5. בשקט יחסי מתנהל לו תהליך איחוד היסטורי בין האגודה למען החייל לקרן לב"י. השניים יהפכו לגוף אחד שיעסוק באיסוף תרומות בארץ ובעולם ובחלוקתם ליחידות ולחיילי צה"ל על פי ההגדרות של הצבא. בראש הגוף החדש יעמוד האלוף (במיל') יורם יאיר, שעל כתפיו הוטלה משימה גדולה וחשובה - להבריא את האגודה, להפוך אותה לרלוונטית ולחזק את אמון הציבור בה. 
 

כדי שזה יקרה, האגודה צריכה לצאת ממשכנה בבית החייל ברחוב ויצמן במרכז תל אביב. אגלה כאן סוד. אין לבית החייל בתל אביב שום קשר לשום חייל. מדובר בנכס נדל"ני גדול, באזור היוקרתי ביותר בעיר, שצלם של מגדלי אקירוב מכסה אותו בשעות בין ערביים. הבניין משכן את הנהלת האגודה, וכל יתר האולמות והמשרדים מושכרים לגופים פרטיים. גם "הבור" הגדול, אותו מגרש שמעבר לרחוב פנקס, שייך לאגודה למען החייל. 

הבעיה היא שעיריית תל אביב נתנה בשעתו את השטח לאגודה לטובת החיילים, ולא לצורך השבחת נכסים למימוש. כנראה שהאגודה לא תקבל כסף גדול תמורת יציאה ופינוי הנכס שאליו לוטשים עיניים כרישי הנדל"ן - אבל לאגודה זה יעשה טוב, לצד עוד כמה דברים שצריך לעשות שם. בהצלחה. 

6. פניה היפות של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה השבוע באכזריות בפתח ביתה בידי מחבל בן 15, לא נותנות לי מנוח. חיוכה הרחב ומלא השמחה והתקווה, האור שבעיניה הטובות ומבטה מקשים לעכל את השנאה, את הרשע ואת האובדן הגדול של האישה הזאת, אם לשישה ילדים שחייה נלקחו ממנה על ידי נער אכול שנאה ואמונה קנאית.  ייאוש גדול. 

 

7. כשאני כותב את הטור הזה אליכם, אני יושב בביתי בקיבוץ, כוסס ציפורניים וממתין לפרסום הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה  נגד גבי אשכנזי ונגדי, ועל הדוח שהוא מוציא לפרשת הרפז. עדיין אינני יודע אם הדוח הוא סוג של "כתב אישום" שנלווה להחלטה שלא להגיש כתב אישום ולסגור את התיק, או "כתב הגנה" של הפרקליטות על החלטתה לנהל את החקירה הארוכה והמיותרת הזו כפי שנוהלה. במשך שנתיים נמנעתי מלשתף אתכם בתחושותי ובחוויותי הלא פשוטות סביב האירוע הטראומטי הזה. זה היה לי קשה מאוד, אבל אני מבטיח שכשהאבק ישקע מעט - ולאחר שאהיה עם משפחתי ועם חברי - גם תורם של קוראי הנאמנים יגיע. שתהיה שבת שלום לכולנו.