הרמת מסך: ההצצה שסיפק בנט להתנהלותו המדינית של נתניהו

מה הופך מנהל למנהיג? איך הופכים את הניהול השוטף להנהגה ראויה ומעוררת השראה? זו שאלה שמומחים עוסקים בה מכל כיוון אפשרי. יש מי שיגיד שההיסטוריה הופכת מנהל למנהיג בשיתוף אנשי התקשורת והיח"צנים שלו. התשובה המעמיקה יותר היא שמדובר בשילוב גורמים שחלקם אינם תלויים באדם עצמו: הנסיבות ההיסטוריות, המזל ותעתועי האקראיות. 
 

הגורמים שהופכים מנהל למנהיג וקשורים לאדם עצמו נעוצים בתפיסת העולם שלו: אם הוא רואה בתפקידו הזדמנות לשינוי יסודי של המציאות או שהוא מעוניין לנהל את המצב בגבולות הסביר. זה עיקר הביקורת שהוטחה השבוע שוב בנתניהו מפי שותפיו, שותפיו לשעבר ויריביו. אתה לא מנהיג, הם טענו, אתה לא מוביל. אתה נגרר, מגיב ולא מציג חזון או תוכנית ארוכת טווח. 
 

התשובה של נתניהו לביקורת הזאת היא בעיקרה פוליטית. הוא לא יעז לומר זאת בקול, הוא לא יכתוב על זה מאמר בעיתון, הוא אפילו לא יגיד זאת בחדר סגור מחשש שזה יודלף או ישמש נגדו בעתיד. הטיעון של נתניהו נשען על אמת פוליטית חדה ומטרידה: מי שלא עושה לא טועה, מי שלא טועה שורד. נקודה. 
 

מי שלא עושה מהפכות, מוביל יוזמות, מנער את הסירה או פורץ את הדרך לא נבחן מיידית על התוכניות שהציג ועל הגשמתן, ולכן כל כישלונותיו מיוחסים לנסיבות חיצוניות או משניות והציבור אינו שופט אותו. לעומת זאת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מראה שמי שיוזם, מי שמעז ומי שפורץ את גבולות המחנה שלו מסיים את דרכו: בקבר, בכלא או בבית. 
 

אהוד ברק חווה על בשרו את מבחן התוצאה: אחרי שנה וחצי כאוטיות ומסחררות כראש ממשלה, שבהן החרים את ש"ס, ניסה להוביל להסכם שלום עם חאפז אל־אסד בסוריה וניסה להגיע להסדר קבע כולל עם יאסר ערפאת הוא שוגר הביתה. השחר של היום החדש הסתיים עוד לפני שהחל. ברק מימש פוליטית את השיר המעולה של פורטיס סחרוף: שקיעתה של הזריחה. 
 

אז פוליטית נתניהו צודק. אבל זו בדיוק השאלה שהעלה שר החינוך בנאום שנשא בכנס המכון למחקר ביטחון לאומי - האם זו לא החמצה? לפני שנתניהו גיחך לכאורה על דברי בנט, ומשה יעלון טען שהוא ילדותי וחסר אחריות, עולה שאלת המסר החינוכי. האם בכך שראש הממשלה מוכיח שלא חייבים להניח תוכנית מדינית פורצת דרך, האם בכך שהוא מראה שאפשר לכהן בתפקיד כל כך הרבה שנים תוך שהוא מאחר לפגישות, נמנע מטיפול בסוגיות רגישות ונלחם כל הזמן בתקשורת - הוא לא מעצב את הדוגמה האישית למנהיגות העתידית בישראל? 

הלחץ הנגדי
 

נפתלי בנט הרים השבוע מסך. הוא הכניס לרגע את אזרחי המדינה לתוך חדר הקבינט, לתהליך קבלת ההחלטות בישראל. הוא בא מצויד במפלגת הבית היהודי והכיפה על הראש כמגן מפני הטענה המיידית שהייתה מופנית כלפי ביקורת מהסוג הזה - האשמה ב"סמולנות" ובבגידה במדינה. 

 

בנט בעצם אמר לנו שאין תהליך מעמיק של חשיבה בממשלה. שאין ליבון של סוגיות יסוד ושהתפיסה מקובעת ולא פתוחה לדיון ולבחינה מחדש. הנה כמה דוגמאות: הממשלה לא קיימה בשום פורום דיון מעמיק וכולל בשאלת מדיניות ישראל בשטחים. אומנם התקיים דיון בשאלות חשובות ונקודתיות כמו אפשרות קריסת הרשות הפלסטינית, המדיניות מול טרור הסכינים ותוכניות כלכליות, אבל לא נשאלו השאלות המרכזיות ובהן מה ישראל רוצה שיקרה? איך מגינים על ההתיישבות היהודית בשטחים? איך מתמודדים עם הביקורת החריפה על כל מפעל ההתנחלויות, ובעיקר - איך מייצרים מהלך ארוך טווח שמונע את המגמה שלפיה ההתנחלויות הן הסיבה והמחולל של כל הביקורת העולמית על ישראל.
 

זה לא רק בנט. שר התחבורה ישראל כץ גיבש עם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן תוכנית להקמת אי מלאכותי מול עזה. המטרה: פריצת המצור על האזור באופן שגם ייראה וגם ייצר תהליך הדרגתי של פיקוח ביטחוני על שער היציאה של עזה לעולם. שר הביטחון יעלון טוען שהתוכנית לא בשלה ומופרכת. יכול להיות. היא אפילו לא עלתה לדיון בקבינט. 
 

רכישת טייסת מטוסי ה־F35 בעלות 3 מיליארד דולר לא נידונה בקבינט וזאת למרות ביקורת לא פשוטה של מי שהיה שר האוצר, יובל שטייניץ. גם דוח לוקר, שגובש על פי בקשת נתניהו לאתגר את תקציב הביטחון, זכה לסיכול ממוקד של שר הביטחון יעלון ולא עלה לדיון בקבינט. לוקר, שהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה לא צריך להיעלב, נתניהו מינה גם את השופט בדימוס אדמונד לוי לדון בשאלת חוקיות הבנייה בהתנחלויות, אבל הדוח שלו לא נידון מעולם בקבינט או בממשלה. 
 

השורה התחתונה היא שגם אם בנט חובב לייקים בפייסבוק, גם אם הוא עשה מהלך שעיקרו פוליטי כדי למצב עצמו שוב כמועמד לתפקיד שר הביטחון, גם אם הוא רואה ביעלון מטרה פוליטית רכה ולגיטימית - עדיין הוא הפנה את הזרקור לתגובתיות של ראש הממשלה.
 

במילים פשוטות ובקול גדול אומרים לנו מתנגדיו: נתניהו לא יוזם כלום. הוא יושב בבונקר ומחכה שיזניקו אותו בכבאית לכבות את האש, שלא פעם הוא עצמו מדליק ולא פעם הוא עצמו מלבה את להבותיה. 
 

נתניהו מקשיב לביקורת הזאת. הוא אמר זאת לא פעם בתגובה לקריאות הללו שיוזמה שלו נועדה מראש להציג ויתורים ושהיא רק תעורר התנגדות. נתניהו הוא חסיד של תפיסת הלחץ הנגדי: מחכים לראות מה עושים הווקטורים בחוץ ומפעילים לחץ ציבורי בעוצמה שתסכל מהלכים או תסיט אותם לכיוון שנראה לך. הוא רואה בזה מנהיגות אמיתית, יריביו רואים בכך ניהול שמרני וזהיר. הם רוצים משהו אחר, הוא קורא להם להתמודד.