הבסיס לקיומה של מערכת יחסים הוא שהאישה תמיד צודקת והגבר מתלונן, כי ללא תלונה, קיטור או צידוק להתנהגותו, מה הטעם בחיים האלה בכלל. בשבוע הבא לאשתי ולי יש יום הולדת באותו יום (כן, באותו יום, וואו, איזה קטע). לאורך השנים, גם בתקופות הפחות טובות, וגם בתקופות היותר גרועות, עשינו לעצמנו מנהג מבורך - אנחנו לא קונים זה לזה מתנות. כך נחסכו מאיתנו כאב הראש של מה לקנות, בזבוז אנרגיות של לחשוב על משהו מקורי, וכל זה רק כדי להעביר מסר: זכרתי אותך, חשבתי עליך, הנה תשומת לב בשווי 350 שקל, ארוזה בנייר, עם ברכה שתיזרק לפח בעוד רבע דקה. תמיד חשבתי שעדיף פשוט להגיד איזה משפט מרגש ולהימנע מבזבוז כסף לשני הצדדים (ולא שאמרתי משפט מרגש, אבל זה לא העניין).



לקנות מתנות אחד לשני זה בדיוק כמו לא לקנות מתנות אחד לשני, רק בלי לבזבז כסף. לא אשכח את השנה שבה רוח הפיצוי נחתה עלי, והחלטתי לבצע חריגה מהנוהג. חשבתי על משהו אינטימי, סקסי ומקורי מאוד, תחתונים וחזייה מתחרה שחורה. אך כיוון שלא היה לי מושג מה המידות שלה, ובמיוחד בחזיות, שם יש עולם שלם של מידות מוזרות ביותר, הלכתי לחטט בארון הבגדים שלה, מנסה לצוד חזייה ולאתר את הפתק שיש עליה כדי לראות מה המידה המוכמנת שלה. בדיוק אז הבן שלי נכנס לחדר וראה אותי יוצא מהארון עם כל החזיות האלה בידיים ושאל אותי אם אני מתכוון להשתתף בעוד עונה של "מחוברים", עם סיפור חדש ומפתיע. עניתי שלא וירדתי מהרעיון, וכך העברנו גם את השנה החולפת ללא תשורות הדדיות.



לפני שבוע חלה תפנית מדהימה. היא אמרה לי "חשבתי כבר מה לקנות לך מתנה ליום ההולדת, ונראה לי שמאוד תופתע מזה". אני כבר מופתע עם אופק כועס. הרי שנים חיינו עם העיקרון "שונא מתנות יחיה, ושונא לקנות מתנות לאחרים יחיה עוד יותר", אז למה לקלקל? ואז חשבתי שאולי היא לא באמת קנתה לי מתנה, אלא שמדובר במשחק מוחות מתוחכם, שלפיו אני רק אחשוב שהיא קנתה לי מתנה, כדי שאקנה לה גם. ודייק - היא לא אמרה "קניתי", אלא "חשבתי מה לקנות", כלומר, לא קנתה. ואם עכשיו אהיה חלש, אני עלול, בגלל חוק ההדדיות הארור, לקנות משהו ולהגיע למצב אבסורדי שבו בלי להתכוון אני מפר את המתווה שחייתי לאורו בנוחות מערסלת לאורך כמעט שני עשורים.



לעומת זאת, אני יכול לפעול הפוך - לתת לה להתבחבש עם הפיתול המחשבתי שלה - ולהמשיך לנהוג באדישות ובקור רוח, ולא ליפול לטריקים זולים של "כבר חשבתי מה לקנות לך". נו באמת, גם אני כבר חשבתי מה אני עושה עם הזכייה בלוטו האמריקאי. מה זה אומר "כבר חשבתי"? זה אומר רק "חשבתי". כלומר, אנחנו נמצאים במערכה של תורת המשחקים, שלפיה מי שממצמץ ראשון יפסיד. רק אם אפעל באדישות מול פח יקוש זה, אצא בשלום.



אדישות זה לא רק פתרון, אלא גם התשובה לאלה ששואלים את עצמם אם מערכת יחסים צריכה להיות מבוססת על אהבה. ממש לא. אהבה זה לילדים. אהבה רק מפריעה למערכת היחסים, כי אז נפגעים אחד מהשני ואכפת לך מה שהיא אמרה, ואם אכפת לך מכל מה שהיא אומרת, אתה לא יכול לחיות איתה. לדעתי, הדבר הכי חשוב במערכת יחסים הוא אדישות. רק כך שני אנשים יכולים לחיות יחד. לא אכפת לכם אחד מהשני? זה הבסיס למערכת יחסים תקינה. "מאמי אני רוצה לצאת הערב". "סבבה, רק תזכירי לי למה את מספרת לי את זה?". כך צריך להתנהל דיאלוג בריא בין שני אנשים בוגרים שנמצאים במערכת יחסים. בגלל זה גם קוראים לזה מערכת. מערכת זה לא אהבה, זה לא סקסי, לא ספונטני, זה לא מתנות עם נייר צלופן וברכה מרגשת. מערכת יחסים זה דבר רציני, שצריך להתנהל בצורה כבדה, קרה ומחושבת, ולכן, אם חלילה היא באמת קנתה לי מתנה, אני צריך להיות מוכן. אז רגע, מידה של חזייה זה לא משהו שמשתנה, נכון?



בעקבות האינפלציה במילה "שתולים", נסו להיזכר מי הם באמת


1. נטיעות תמימות לט"ו בשבט


2. שמאלנים שסומנו על ידי ארגוני ימין


3. פעילים ימנים בתוך ארגוני שמאל


4. גמדים שנכנסו למוחה של אילנה דיין והפכו אותה לאראל סג״ל


5. אנשים שלא עוזבים קבוצות וואטסאפ אף על פי שהם


כבר לא שייכים להן