כשהייתי בכיתה ט' נשלחתי יחד עם שאר השכבה לבדיקה ב"מכון הדסה לייעוץ בבחירת מקצוע". אינני יודע אם עדיין נוהגים לשלוח את תלמידי ישראל לבדיקה זו - אך כך זה היה פעם. העיקרון של הבחינה הוא פשוט: לנסות לחזות את סיכויי ההצלחה שלך במקצועות הקיימים בשוק וכך לנסות לדייק בבחירת המסלול החינוכי עבורך בבית הספר. התחזית שאני קיבלתי ממכון הדסה היא שאעסוק בתחום מינהל תיירות.
זה מה שעבר לי בראש בזמן שנמלטתי בהליכה־מהירה־כמעט־ריצה לאחר ששמתי לב שמישהו קלט אותי מציץ מבעד לברזנט הכחול שעוטף את גן הילדים “רעות" ברמת אביב ג'. ידעתי שזה נראה רע - כל בחור מבוגר שמציץ לגן ילדים תמיד ייראה רע - וגם ידעתי שאם אספר להוא שקלט אותי מה אני מנסה לעשות הוא לא יאמין לי, אז החלטתי שאני פשוט חומק מהמקום.
זו הייתה האופציה הכי סבירה שנותרה לי. אם הייתי מספר לו את האמת, זה היה נשמע מסורבל ולא משכנע. ומהי האמת? שהבן שלי נמצא בגן הזה וכבר הרבה זמן אני מקבל ממנהלת הגן - כמו כל ההורים - מיילים שוטפים עם תצלומים מהפעילות במקום, ושם לב שבכל התמונות מהחצר הוא נמצא יחסית לבדו, לא משתף פעולה עם הילדים האחרים.
זה הדאיג אותי ואיכשהו, במקריות גמורה כמובן, מצאתי את עצמי השבוע בצהרי היום ליד הגן. אם כבר אני בסביבה, אלך להציץ בנעשה בחצר ואולי אקלוט את הילד שלי משחק ואבין מדוע הוא נמצא לבדו (בתמונות שלו מתוך הגן הוא דווקא נראה מאוד חברותי ומשתתף בכל הפעילויות הקבוצתיות). שמתי לב שיש חור קטן בברזנט שעוטף את גדר הגן אז הצמדתי את העין שלי לחור והצצתי. זה כל הסיפור. אבל לך תנסה להסביר את זה למישהו שקלט אותך לפני שנייה מציץ לגן של ילדים. החלטתי לעוף משם בהליכה מהירה ולקחת ימינה בכיכר ולהיעלם לתוך המרכז המסחרי.
האמת היא שבהתחלה בכלל חשבתי לשלוף את תעודת העיתונאי שלי ולהגיד לאיש שקלט אותי שאני עיתונאי חוקר שבודק מחדל פוטנציאלי בגן, אבל אז נזכרתי שתעודת העיתונאי שלי לא בתוקף כבר שנתיים ושלא באמת הייתי עיתונאי אף פעם, אני סתם אחד שאוהב לפטפט על עצמו באופן שבועי בעיתון. אז עברתי לאופציה ההגיונית הבאה: הימלטות אלגנטית מהזירה. אלגנטית יחסית לפדופיל בפוטנציה.
אך מדוע דווקא הבדיקות שעשיתי בכיתה ט' במכון הדסה קפצו לי לראש ברגע זה? ובכן, זה כי כמה פעמים כבר יצא לי לשלוף את התעודה הזו ולנופף בה כשאשתי החלה לתהות בצורה מוגזמת מה צופן עתידו של הילד. הוצאת התעודה הזו תמיד מתלווה במשפט האלמותי: “הנה ההוכחה שאנחנו לא יכולים לנחש שום דבר. תראי, על פי מיטב המומחים, אני הייתי אמור להיות היום מנהל משמרת בסניף של ‘גוליבר תיירות'".
ברגע שהסתלקתי מהזירה הבנתי שהפעם מוטל עלי לנופף בפני עצמי את התעודה הזו בזיכרון ולהבין באמצעותה ששום דבר לא אומר כלום על שום דבר. במילים אחרות, זה שהילד נמצא לבד כשהוא בחצר לא אומר שיש לו בעיה והוא לא יגשים את הייעוד שאני צופה לו: להיות ראש השב"כ, “להצטנן" כמה שנים בהתנדבות בעמותה כלשהי, ואז לכבוש את העולם הפוליטי בסערה, להביא שלום, ולאחר מכן, אחרי השלום וכל זה, להחליט שהוא רוצה דווקא להתיישב על כיסא שר התיירות. ואז כשישאלו אותו למה דמות בכירה כמוהו החליט ללכת על תיק זוטר יחסית כמו התיירות, הוא יאמר: “זה כי כישרון ניהול התיירות זורם בדמי".
***
אבל האמת היא שזה לא הדבר הכי מביך שקרה לי השבוע. התרחשות נוספת הייתה בצהרי שלישי האחרון.
מאחר שאני אחראי על אגף בעלי החיים בבית, אני כמובן זה שמוציא את הכלב לטיולים. ביום שלישי, שהיה יום קריר, התכוננתי לעוד טיול עם הכלב: שמתי עלי מעיל, לקחתי את הרצועה של הכלב ויצאתי מהבית, תוך שאני מקפיד לשים לב שהמנקה של הבניין לא הזיז את שטיחון הכניסה, כי ביום כזה אני צריך לנגב את נעלי כשאחזור.
מיד כשיצאתי מחדר המדרגות הדלקתי סיגריה והתחלתי בטיול, בזמן שאני בודק בטלפון את תיבת המייל שלי ועובר על המיילים החדשים שנתקבלו. רק אחרי חמש דקות שמתי לב שבכלל שכחתי את הכלב בבית. מיד חזרתי, פתחתי את הדלת ומצאתי את הכלב יושב ליד הדלת ומביט עלי מתוסכל. התחלתי לצחוק בקולי קולות עד כדי כך שהערתי את אשתי שישנה שנת צהריים.
כמובן שנשאלת השאלה איך במכון הדסה חזו לי קריירה מרשימה בתחום מינהל תיירות בזמן שאפילו טיול בן עשר דקות עם הכלב אני לא מצליח להוציא אל הפועל כמו שצריך?
הגוף שלי מפצה על הפסימיות והלאות הכללית שלי מהחיים על ידי זה שהוא גורם לי לעשות את הדברים האידיוטיים ביותר שניתן לעשות, מתוך הנחה שאולי את ההסתכלות הרחבה על הקיום שלי לא ניתן לרפא אבל בהחלט אפשר לגרום לכך שהקיום היומיומי שלי יהיה מבדר.
ואם זה הסיפור, זהו מהלך מאוד נכון מצד הגוף שלי. כי באמת בכל פעם שאני מוצא את עצמי בעוד סיטואציה הזויה, כמו בריחה ברחובות רמת אביב ג' לאחר שנתפסתי מציץ לגן של הבן שלי, או טיול עם הכלב רק בלי המרכיב העיקרי - הכלב - אני חושב לעצמי שזכיתי לחיות בגוף של אדם די מבדר. נכון, אולי במאקרו אני לא מצליח למצוא מהות לקיום האנושי, אבל במיקרו, ברמה היומיומית, אני חייב להודות שזה די משעשע לחיות עם עצמי.