וואו, המתח הורג אותי. מה יקרה הערב? האם השופטת איילה חסון תרשיע את גבי אשכנזי במגוון עבירות? כי בכל זאת רדיפה של חמש וחצי שנים, תוך כדי קמפיין תמיכה, הגנה וחיבוק לאהוד ברק, צריך איכשהו להסתיים, לא?  אז לפי הטוויטר, איילה כועסת על היועמ"ש יהודה וינשטיין מכמה סיבות: א. שלא המליץ על כתבי אישום - בעיקר בגידה במולדת; ב. סכסוך אישי בין היועמ"ש לשופטת, על חשיפה שלפיה היועמ"ש שט קצת עם רונאל פישר; ג. האם זה ישפיע על גזר הדין של גבי הערב בשמונה? אי אפשר לדעת מה יקרה היום בבוקר. אולי הרפז הנוכל (לכאורה, כמובן שלכאורה) ימציא את הדיסק האבוד עם השיחה ההיא בת 17 הדקות, או ייתן הסברים מניחים את הדעת לשופטת; אולי ברק יגיע לאולפן חדשות 10 ויתוודה סוף־סוף מה קרה להקלטות בלשכה. איך הושבתה המערכת. 



ייתכן שזו עבירת צנזורה במודע, שהאיראנים שתלו איזה וירוס בצורת פטיש, שהשמיד בעוצמה את כל הדיסקים. באמת, הפרסים האלו, אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. בכל מקרה, אחרי שנפטרנו מברק הפוליטיקאי, צריך לקוות שגבי לא ירצה להיות פוליטיקאי. פוליטיקה היא לא תחביב ו/או עיסוק לגולנצ'יקים, דיירי אגם הדרעק, ואלה שחולמים לשחות בדרעק, יקלפו לו את העור בלי הרדמה. יש להם מאה אלף שעות הקלטה לנבור בהן, ולבנות לו תיק ציבורי מזעזע. ובשביל מה בדיוק? כדי להתחכך בקולקציה של אפסים? אני באמת מקווה שיוותר.
 
הטוויטר, שדפנה מהרדיו אמרה לי שאיני יכול להמשיך להתנהל בלעדיו (כי אני פרימיטיבי וכו'), השתלט לי על החיים השבוע. ברור שלא ידעתי איך מורידים את האפליקציה, והיא הייתה חייבת להוריד אותה בשבילי. והאמת, חסדי השם, אני גם לא יודע בדיוק איך לתפעל אותה עדיין, וקשה לי עם "הטוויט, טוויט" כל היום והלילה. אבל קורים שם עניינים מעניינים. למשל, גיליתי שרותי שטרית טוענת שאם הייתה גבר, אף אחד לא היה שואל על שכר המינימום שלה במגה, רק 300 אלף שקל בחודש. והיא הוסיפה שיש לה בעיה עם זה שהיא יפה. 
 

אז קודם כל רותי, את יפה, זו עובדה. בנוסף, זה הרי לא 300 אלף נטו, יש קצת מיסוי. אבל בכל זאת, הייתי מעוניין לשאול את דודי ויסמן איך סיכמתם על הסכום הפעוט הזה. לך אני מוותר, כי את אישה, ואת יפה, ואני מוקסם מהאסטרטגיה התקשורתית שבה בחרת להסביר את השערורייה הזו. אבל בטח בקרוב רני רהב יסביר לנו בטוויט, טוויט, או במאמר מנומק, שאת אכן ראויה לכסף הזה, כי עשית עבודה גדולה ביח"צ, או איך שקוראים לזה היום.

סיפורי בדאלק

אני, בניגוד לרותי היפה, גבר לא יפה ובעיקר לא מוכשר, ואין לי חברים שנותנים לי 300 אלף שקל בחודש. אז כמו בכל ינואר, כיפוש שלחה אותי עם מעטפה ומסמכים לפקיד השומה כדי להביא אישורי מס של ניכוי במקור. "רק תיתן להם את זה, אל תשאל שאלות, אל תריב ואל תתחכם. תביא לי את האישורים ואני אסדר הכל". 
 
נפלתי על בדאלק, מתמחה במשרד. יש לו מחשבון כיס כזה והוא מחשב וכל הזמן אומר אוי, אוי. וקצת נבהלתי כשהוא הגיש לי ארבעה דפים שלא בדיוק הבנתי מה כתוב בהם, רק ראיתי 42%. מה זה? מה נראה לך בנאדם, שאני סוחר סמים? סוחר בנשים? מה הדפסת כאן? "אדוני, תעזוב אותי, זה לא אני זה המחשב, מה אתה רוצה ממני?". מה אני רוצה ממך? אני רוצה שתסביר לי איך הגעת למספר הזה, בשביל מה ללכת לעבוד אם אתה לוקח לי 42 גרושים מכל לירה סורית דפוקה, שחסדי השם נותן לי (הוא חובש כיפה, אז הייתי אמפתי) עוד לפני שקיבלתי אותה. "המחשב אומר שהרווחת הרבה, עזוב אותי". 
בדאלק, תקשיב לי טוב, המחשב מפגר. כמה זה ביד? מה אכפת לי מה הוא אומר? קראתי שהשנה סיימתם בגביית יתר של תשעה מיליארד שקל מעל התחזיות, אתה רוצה להגיע איתי לעשרה מיליארד בשנה הבאה? אתה חותך קופון? יש לך בונוס? אין לך בושה על הפרצוף ולא דם בגוף, מה נסגר איתך? תוריד לי. תבדוק שוב את המספרים, זה לא בדולרים, ואולי הקלדת ספרה אחת מיותרת. אתה חלש בהקלדה, אני רואה את זה. 
"טוב, בוא למנהל", אמר בדאלק. 
 
אז צעדנו לקומה הבאה במבנה המעופש, ובדאלק נקש על הדלת בחשש. אף אחד לא ענה. תגיד, הוא ישן? מה אתה מלטף את הדלת? תן מכה. "זו הפסקת צהריים, אדוני, אולי הוא נח". מה נח? אתה משומש על הסובאח? עכשיו 11:15, זוז כבר, ואני דפקתי מכה בדלת. מישהו אמר "כן, בבקשה". נכנסנו וראיתי נייר פרגמנט ובתוכו כריך של חביתת ירק, שהריח יופי. בתיאבון בארוחת הבוקר, יא מועלם. "זו לא ארוחת בוקר, עכשיו צהריים", הפטיר בדאלק הבכיר ושאל במה הוא יכול לעזור. אז הסברתי לו שהפקיד שלו רוצה ממני מקדמות, ואם אפשר לארגן לי משהו, איזה מבצע הנחות של סוף שנה או משהו כזה, שהספרה הראשונה תהיה 2 או במחילה 3. 
 
הוא שילח את המתמחה לזולה שלו, ונשארנו לבד. בזמן שהוא מסיט את חביתת הירק הצדה, מרכיב משקפיים ומדליק מחשב, הוא הסביר לי "אל תכעס עליו, הוא יצא רבע שעה מוקדם מדי". 

אה, הבנתי, אתה מתכוון שהוא עדיין לא אפוי? 
"אתה אמרת". 

שמע, יש לי ילד קטן, אתם לא מתחשבים בהוצאות? 
"בטח מתחשבים, אני רואה שיש לך נקודת זיכוי, 260 שקל". 
 
לא נכון, למה כל כך הרבה? אתה יודע שזה מכסה יום וחצי בגן, הסכום האדיר הזה? איך אתם קובעים את הניקוד הזה? כאילו, מישהו זורק מספר מ־200 עד 300 ובדאלק והג'מעה מסביב צועקים סגור? 
 
"לא יודע, לא הזמינו אותי. ולמה אתה קורא לי בדאלק? אני בכלל תימני". 
שמע, בוא אספר לך סיפור שאני משוכנע שאתה לא יודע על תימנים, בהיסטוריה של ההתיישבות כאן. אם הסיפור מדליק אותך, אתה מפחית לי 5%

במקדמות, סיכמנו? 
"ספר לי". 
 
טוב. ב־1917 לא היה מספיק אוכל בארץ. היהודים האשכנזים ברוב טובם וחסדם החליטו שהתימנים קטנים מהממוצע, לכן הקיבה שלהם קטנה יותר, ואי לכך ובהתאם לזאת הם יקבלו רק מחצית מכמות המזון המתוקצבת. שמע זאת ראש העדה, התקומם ונסע לד"ר הילל יפה, הראה לו את ההחלטה וביקש ממנו חוות דעת. הד"ר יפה כתב מסמך שלפיו אין הבדל בגודל הקיבה של ילידי תימן לעומת ילידי ארצות אירופה, ולפיכך אסור להפלות בכמויות המזון המחולקות. חבר שלי, שהוא היסטוריון, מחפש את המסמך כבר שנים, ולא איתר אותו. מה אתה אומר על הסיפור? שכנעתי אותך? מספיק בשביל מבצע הנחות של 5%? 
 
"הסיפור הזה רק מעציב אותי, כשאני חושב מה עברו כאן אבות אבותי. אפילו באוכל רציתם לקצץ להם?". יו, אני לא מאמין, אתה באמת "רגשי", הא? אני לא הייתי אז, אל תזקוף את זה לחובתי, רק רציתי ליידע אותך. "כן, אתה בסדר אתה. בוא נתקדם, הנה הורדתי לך קצת על השטויות שאתה כותב ומדבר. כי יש לך נשמה טובה. שלום לך". 
 
ירדתי למטה וטלפנתי לכיפוש, כדי לקבל קצת הערצה על הקרב שניהלתי. פתאום ירד בדאלק לעשן סיגריה. 
"נו, עזר לך המנהל?". 
בטח עזר לי, והוא גם אמר שאני סתום ולא מתחשב בציבור. 
"באמת ככה אמר?"
נשבע לך.

הכי טוב לעם, להיות מסומם
 
כיפוש לא הפגינה אמפתיה יתרה, ואמרתי לה שאין חמימות, ואני אפילו מזהה, אפעס, קרירות. "מה פתאום חיים שלי, אני עסוקה. סע לרופא, תביא אישור בריאות לביטוח. משנים את החוק בפברואר, חייבים לסיים עם זה. סע עכשיו, אני מחכה לזה". 
 
טלפנתי לדוליטל, והמזכירה אמרה שיש לה תור בסוף פברואר. תקשיבי גברת, צמח לי שד קטן, ואני חייב הפניה לאונקולוג. אני בא עכשיו בלי תור ובלי שטויות, כי אני היסטרי. זה מקרה חירום. "תגיע, אני אכניס אותך". בדרך שמעתי ברדיו את השדר האמריקאי החביב עלי ג'ייקוב ליצמן מדווח לאומה שיהיו הרבה רופאים שייתנו מרשמים לגראס רפואי. מיד טלפנתי לפולו, הוא לחש לי בטלפון שהוא כבר ממתין אצל הרופא, כי הרופא שלו בכיר כזה, ובטח יהיה בין הנבחרים לחלק מרשמים. "ותודה חבר, שמיד חשבת עלי, כי המחירים היום זה פשוט שערורייה". 
 
נכנסתי לקליניקה וחשכו עיני. אולי 30 פציינטים עם תיקים של מסמכים, רובם נראו לי בריאים מאוד. נועם זיהה אותי וצהל, "אז מה, קוף? שמעת את ליצמן ובאת מיד". התעלמתי ממנו ואמרתי למזכירה הייקית של דוליטל, שכבר 15 שנה שונאת אותי, שאני בחניה כפולה, רק לקחת הפניה ואני עף. "תמיד אתה ממהר, אתה הבא בתור". נועם לא ויתר ויצא איתי לסיגריה. "מה לספר לו, קוף? כואב לי נורא הגב, הוא יפנה אותי?". לא, הוא ישלח אותך לאורתופד, שיאבחן שהכאבים שלך נובעים משימוש יתר בבאנג ומשינה של 15 שעות ביממה. לך על קרוהן, חפש בגוגל את התסמינים ודקלם לו אותם, 100% הצלחה. "שמע, הדוס הזה ליצמן הוא תותח, אני אומר לך. באמת שר הבריאות הכי טוב שהיה כאן".
 
האמת היא שהוא הראשון שהבין שהכי טוב לעם להיות מסומם. כמו שמסממים את השהידים, ואז אגם הדרעק יכול להתפרע הפקר־הפקר פטרושקה. תראה אפילו את החונטה של יאיר'קה החתיך, הם חוגגים את ט"ו בשבט שבוע לפני המועד. "אז מה? באת למרשם? הוא ייתן לך הפניה?". לא, גבר, אני פרשתי לצערי, אבל אולי אשקול לחזור לפעילות. הנה היא קוראת לי, שא ברכה. 
 
"מה קרה רוני? למה בלהה אמרה לי מקרה חירום", אמר דוליטל. אל תשאל, כיפוש הטריפה אותי להביא לה נייר לביטוח, אז תן לי נייר שאני בסדר ונתקדם, אני בחניה כפולה, עוד יגררו אותי. "שמע, אני כועס. יש כאן אנשים חולים באמת". איזה חולים? כולם כאן משתמשים שבאו בגלל ליצמן, רק אני סחי, אבל צריך נייר. "טוב בוא נראה, אני רואה שב־2003 מצאו לך ריפלוקס". דולי, מספיק עם השטויות, תחתום כבר על נייר, תרשום בריא כסוס, ונתקדם. מה אתה בא לי עם 2003? אז היו לי חומרים לא טובים בגוף, השתניתי מגרוע לרע. נו, נו אני בחניה כפולה. 
 
"רגע, בוא נבדוק אותך. 144 על 90?". זה כי אני מתרגש מהפיחדון של החניה הכפולה. תרשום, תרשום 120/70, משתין כמו המזרקה של אגם, שותה לימון פעמיים ביום, עם כפית שמן זית. "אתה עדיין מעשן?". קונה רק בודדות, אולי שש ביום, תרשום. "אבל ראיתי בתיק שלך שתי חפיסות כחולות, כשהוצאת את הכרטיס. מה אתה עובד עלי?". הן רק למקרה חירום, אם אתעצבן חס וחלילה, לא לשימוש מיידי. "הכתף, הברך והירך בסדר?". מה זה בסדר, אני אפילו יכול לתרום אותן לקשישים. הוא חתם, עפתי החוצה, רק כדי לראות פקח מצלם לי את האוטו. ניסיתי למכור לו את הסיפור של מצוקת התימנים מ־1917, הוא לא רצה לקנות. 

לא בשבילי
 
וואו, איזה יום. פתחתי טוויטר וראיתי שם את יועז הנדל, שאני באמת מעריך כעיתונאי, מתקוטט עם חיית רשתות ששמה שמעון ריקלין מי ימני יותר, ומי לא רצה מקום במפלגה של ציפי לבני. נזכרתי ששמעתי את הנדל מראיין את ח"כ סמוצ'קנע בגל"צ, וסמוצ'קנע קבל על מערכת הביטחון שלא עושה "טיפול עשרת אלפים" כדבריו, לאיזה 90 בתים בכפר שסמוך לעתניאל. עם טיפוסים מעוותים כמו ריקלין, שכל כך מתאמץ להיות דייר באגם הדרעק, ועם סמוצ'קנע המכונאי בשאיפה, אנחנו נגיע רחוק, אין ספק בכלל. 

איור: ליאב צברי
איור: ליאב צברי

 
אולי הטוויטר הזה לא בשבילי? הרי אם אגיב באמת לפוליטיקאים שמצייצים שם, זה ייגמר רע. בארבעת הימים שאני פעיל, אני אורב לתגובות של זהבה גלאון ובוז'י הרצוג על קריסת רשת מגה. מסכנים, רחמים, הם לא יכולים. הרי בכל זאת 42 קיבוצים מאוגדים בסחלה הזה, וידיהם כבולות. אז הבובה זהבה מתרכזת בהגנה על עזרא נאווי, כי לא כל השמאל כזה. נכון, רק השמאל המטונף, ויש כאן מיליונים כאלה, בדיוק כמו הימין המטונף. ובוצי, כפי שאמא שלי קוראת לו, הוא בכלל בתוכניות המדיניות, שלא מזיזות לי שערה בעכוז. מה אכפת לי מדיני עכשיו, כאשר לאלפי עובדים לא יהיה מקום עבודה? אבל בוצי, כמו בוצי, מתנהג כאחד שבלע ליצן, וסידר עבודה לכמה הזויים באגם הדרעק, שממש מנותקים ממה שקורה כאן. 
 
בסדר, החלטתי שאני מתחיל לקלל קצת, כפי שלמדתי בסדנה לנטרול כעסים. זה המצב, דיירי אגם הדרעק חיים על חשבוננו, אז אנחנו רשאים וצריכים לקלל אותם. האמת זה סבל קטן, לעומת תשואה גדולה. 
נ.ב. 
כיפוש, נזקקתי ליומיים כדי להבין שאת מנקה לי ציוצים שאת לא אוהבת. למה יומיים? כי אני חלש במדיה. ואת הרי היחידה שיכולה לפצח לי את הססמה. אז רק תדעי שקלטתי את זה, והיום יראו לי איך לשנות את הססמה למשהו שלא תפצחי. אני מודה שלהשתמש בתאריך הלידה של הילדים היה קצת ילדותי, ובטח את והחברים שלך המהנדסים התפוצצתם מצחוק עד כמה אני מפגר. אז עכשיו אני הולך להפתיע, ונראה אותך עולה על זה. 
נכון שאת חכמה, כפרה, אבל את שוכחת לעתים שאת הקילומטראז' שעשית בחיים סחבק עשה רק בחניון של הנמל, כשעוד היה בעיר נמל.