אדל: סיפור אהבה שרק בשבילו היה שווה להקים את המדינה

האוניות בדרכן לחיפה לרוב הומוגניות. משעה שיורדים מהן אל הנמל ואל מחנה העולים, זה ערב רב של תלבושות, של שפות, של עיניים מודאגות ממה יהיה ושמחות שהגענו. לארץ החלומות. המדינה הצעירה בולעת ובולעת, אבל אינה מצליחה לעכל. האוכלוסייה מוכפלת תוך זמן קצר. בונים מעברות בכל רחבי הארץ עם אוהלים שהרוח מעיפה או פחונים נוטפי גשם. הקיבוצים פותחים את שעריהם, אך לא רבים נוהרים להרפתקה הסוציאליסטית.
 

כי באותם הימים ממש הקיבוצים במשבר והם מנסים להתאושש ולהוסיף לגדול על ידי משיכת צעירים, המגיעים ארצה מכל הגלויות, לנסות את חיי הקיבוץ. שולחים שליחים לשער העלייה ולמחנות עולים אחרים, שאליהם זורמים היורדים מן האוניות, ומדברים על לבם, לבוא לסופשבוע או לשבוע, להתנסות בחיי קיבוץ. המחנות הללו, ההומים אדם, אלפים ורבבות, ממש כמו נמל מרסיי ומחנה ארֵנַס בעיר הנמל, הם חנייה בדרך אל המעברות המתפקעות מרוב עולים והמספקות מגורים זמניים באוהלים ופחונים אין ספור. הדרך היישר מן המחנות לקיבוץ, הפוסחת על המעברות ששמן בלבד מטיל אימים על העולים החדשים, היא טובה לקיבוץ וטובה לעולים. רבים נקלטים, אבל מרביתם רק לתקופות קצרות.
 

הקיבוץ שלי, צעיר בן 3, מבקש לגדול. את מי נשלח ומי ילך לנו? במזכירות נזכרים שיש זוג צעיר שזה עתה התחתן ושניהם מדברים עברית, אנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית ומעט יידיש. זהו בדיוק המפתח למגוון ההמונים במחנות העלייה. ובל נשכח, הצנע אז בארץ. גם בקיבוץ. אבל כאן יש גן ירק ויש לול, שמאפשר לחרוג מן הצנע ולתת ביצה קשה שלמה לארוחת הערב. צנוניות ובצל ירוק חופשי חופשי. ויש אפילו מאפייה שאופה לחם טרי כל בוקר, תאווה לחיך.
 

אנחנו מגיעים, זוג צעיר טרי, אל מחנה שער העלייה ומחנה פרדס חנה. בכל אחד כמה רבבות. האנשים בתנועה מתמדת, כמו שיירות נמלים, זו מצטלבת בזו, פוגשים מכרים, מתחבקים ודומעים, בליל השפות והתלבושות לא ייאמן. ובפי כולם שאלות שאין עליהן תשובה. אנחנו פוגשים חבורה של דוברי רוסית, מתבלים את דבריהם באנגלית טובה ומבינים שהם עולים מחרבין. אנו מבקשים אותם לקבץ 30־40 צעירים מחרבין, כדי להציע להם לבוא לסופשבוע להתנסות בחיי קיבוץ בגליל העליון. המשאית תיקח אותם ותחזיר כל אחד שירצה לחזור למחנה. בשבת אוכלים בקיבוץ אפילו עוף. לא להאמין.

30 וכמה חרבינים עולים על המשאית איתנו ונוסעים לסופשבוע בגליל העליון. ובדרך הם כבר רואים מרחוק את החרמון המושלג וזה מזכיר להם את הבית בחרבין והם מתרגשים באנגלית, סינית, רוסית וגרמנית.
 

הקיבוץ קיבל את ה"סינים" בזרועות פתוחות. מחציתם ביקשו לחזור למחנה אחרי הביקור בשבת. מחצית נשארה לניסיון. ומתוכה יצא אלי ז'לובּ רוסי בעל שם רוסי - ליובה ואמר לי בזו הלשון: "פגשתי בנמל מרסיי, בעצם במחנה ארנס, בחורה מקסימה ממצרים. דיברנו במשך חמש או עשר דקות, ומאז אני חולם עליה בלילות ובהקיץ. אם תצליח להביא לי אותה לקיבוץ, אנחנו נבנה פה את ביתנו". ולמראה פני המהססות הוא הוסיף: "סמוך עלי, אני אשכנע אותה שאין מקום יפה מזה בעולם. החרמון מאחורי, כמו בחרבין, ועמק החולה מלפני. שמה אדל. ממצרים".
 

הוטלה עלי משימה ספציפית. לממש אהבה ולהוסיף זוג צעיר לקיבוץ החדש. נסענו שוב למחנה העולים. חנה אשתי "התלבשה" על קבוצת עולים מקוצ'ין, משפחות מרובות ילדים, בניגוד ל"סינים" הרווקים והרווקות, שהגיעו גם הם באונייה למרסיי ומשם לחיפה. ואני הולך אל מפקד המחנה ומסביר לו שיש לי משימה אישית, לממש אהבה באבּה. הוא אומר לי: "המיקרופון לרשותך". ואני מתחיל, כל חצי שעה, ועובר לפעם בשעה לקריאה ברמקול: "אדל ממצרים, אדל ממצרים. בחדר המפקד מחכה לך אמנון. גשי אליו בבקשה מיד!", בעברית ובצרפתית ובאנגלית. מתחילים במחנה לשאול: מי זאת האדל הזאת? בוודאי איזו אישיות אם מחפשים אותה מחדר מפקד המחנה.
 

וייזכר לטוב אותו קיבוצניק מפקד המחנה, שכאשר שמע שאנחנו זוג נשוי טרי, העמיד לרשותנו אוהל קטן פרטי ודאג שהאוהל יהיה עם "חצאית" - jupe בצרפתית. ולאוהל הזה מי מגיעה, אם לא אדל המבוקשת, לאחר שני ימים של קריאות ברמקול. "אתה אמנון? אני רואה שיש לכם אוהל עם ״jupe. גם היא הייתה עם jupe ועם חולצה רקומה ופניה האירו מתוך מבוכה. ניסיתי למצוא בהן זיק תקווה. על פניה העיב מבט מודאג. "מה עשיתי? מה אתה רוצה ממני? אתמול נסעתי לחיפה, אבל אמרו לי שקראת בשמי כל היום". השפה צרפתית. השפתיים מבהירות לי את ההתלהבות של ליובה. תוך שלוש שעות אנחנו בקיבוץ בגליל. והשניים מתחבקים כאילו הם מכירים זה את זה מילדותם. אילו ביאליק היה איתנו כאן, היה מקבל את התשובה לשאלתו: "מה זאת אהבה?". אני מודה ומתוודה שירדו לי דמעות. הם התחילו לדבר ביניהם באנגלית, קיבלו להפתעתם חדר בצריף ואת חתונתם חגגנו על הדשא כעבור חודשים ספורים.

השונות הקיצונית בתרבותם ובמנהגיהם של השניים הייתה הדבק הטוב שהחזיק אותם חבוקים ומאושרים באותו חדר צנוע בצריף, עד יומם האחרון. אדל הייתה בשלנית טובה וליובה אכל כל מה שראה לפניו. אכל גם אותה בעיניו. מבטאו הרוסי הכבד ובליל האנגלית-רוסית־עברית שיצא מפיו, חיבב אותו על החבר'ה.
 

ליובה השתלב בצוות הגברים החזקים שאייש את בריכות הדגים. גבר חזק ומסור, אוהב עבודה וחברה. ובדיחותיו והבדיחות על העברית שלו, שהלכה והשתפרה, הפכו למזון החברתי העליז של "חבר'ה בריכות". הוא היה גאה במקצוע, שתאם לו להפליא, בחבורה התוססת בעבודה ובחדרו בצריף שאדלה קישטה בווילונות נאים שתפרה ובחפצים נאים שהביאה איתה ארצה. אדלה השתלבה (כן, בקיבוץ אדל הפכה לאדלה, כמו שסימון הפכה לסימונה מדימונה) במחסן הבגדים, בתפירה, בגיהוץ וכיו"ב. עד מהרה נולדו להם בת ובן, וצאצאיהם פזורים היום בין הגליל ורמת הגולן.