ואז בא לברון. כמה היינו צריכים אותך, יא לברון. כבר מזמן לא מצאנו נושא שיצליח לאחד אותנו ולהוביל אותנו להתנהג כבהמות ביחד. יום אחרי הפיטורים של בלאט וכולנו ממלאים את העמודים של לברון ג׳יימס בקללות וגידופים שיגרמו לכל ליידי להסמיק. העיקר שאנחנו שוב היינו, ולו רק לרגע, קולקטיב. הרגשנו שוב אחים, שותפי גורל, אחרי הטרגדיה שנחתה על אחד משלנו - דיוויד בלאט.
כבר הרבה זמן אנחנו מתווכחים, על הכל. אפילו מלחמות, או כמו שקוראים להן היום - ״מבצעים צבאיים״ או ״גלי הסלמה״, כבר לא עושים לנו את מה שעשו בעבר. לעזאזל, אפילו מזג האוויר מצליח לשסע את החברה הישראלית. הוויכוח על השימוש במילה ״סערה״ סביב המערכת שהקפיאה אותנו השבוע הצליח לייצר יותר רוח מהרוח עצמה. מזל שיש לנו את לברון.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה ישראלים מגלים עניין בכדורסל כשלא מדובר במכבי בפיינל פור. פתאום אנשים שרק יודעים לצעוק ״דיפנס״ (ואם הם ממש מביכים גם ״נבדל״) תוך כדי המשחק, מחליטים ללמד את השחקן הטוב ביותר ב־NBA את כל מילות השופכין שקיימות בעברית. אין מה להגיד, הראינו לו מה זה. בפעם הבאה שהוא ירצה לפטר את בלאט הוא יחשוב פעמיים. היינו פרובינציאליים כשאהדנו את הקבלירס כאילו הייתה קבוצה בליגת ווינר, ואנחנו פרובינציאליים עכשיו, כשאנחנו מגינים על כבודו של דיוויד בלאט באינסטוש של מי שבוודאי סופר אותנו כפי שטרקטור סופר שבלולים.
אני מאוהבת בפרובינציאליות. זו הסיבה המרכזית לכך שאני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. פשוט אין סיבה, ממילא אני יכולה לשייך לעצמי כל דבר שקורה בעולם, ממש מהספה שבסלוני החמים. סבתא שלי היא אלופת העולם בשיטה. לבשל היא לא לימדה אותי אבל ביכולת לנכס לעצמי צרות של אחרים היא ליוותה אותי עד הפרופסורה. כך, למשל, היא לא ישנה כל הלילה אחרי שאחת מנינותיה עברה חיסון. ״היא כל כך מסכנה, אני כבר לא ידעתי מה לעשות״. מיותר לציין שסבתא שלי והנינה המדוברת לא חולקות דירה ושהילדה אפילו לא צייצה בעקבות החיסון. חיסון, כן? לא נדבקה באבולה או משהו. בשביל עוד שתי מדבקות היא הייתה מוכנה לקבל עוד זריקה.
הפרובינציאליות היא שגורמת ״לנו״ לנצח במשחק בליגה הטובה בעולם. ככה ״אנחנו״ יכולים לזכות בפרס נובל אף על פי שהזוכה האמיתי בכלל לא גר בארץ - אבל הייתה לו פעם שכנה שקראו לה שושי, וזה מספיק לנו כדי לקרוא לו ״אחינו״. כל מועמד יהודי שרץ לאיזו משרה בעולם - אנחנו מאחוריו והוא במידה רבה מאחורינו.
אנחנו מאחורי דיוויד בלאט. הסיפור שלו טוב מדי מכדי שננטוש אותו בקליבלנד - מהחיבור שלו לישראל ועד ההתנהלות המהממת שלו בקבוצה שבה לא היה לו מראש סיכוי לגרוף נקודות של אהדה, לא באמת. הוא רדף אחרי מלכת הכיתה וניסה לכבוש אותה והיא הפנתה לו עורף קר. כן, השוויתי את לברון ג׳יימס לתיכוניסטית, מה הוא כבר יכול לעשות לי? אבל התגובה שלנו באינסטגרם, בהמונינו, היא אחת האידיוטיות שנתקלתי בהן.
אני רוצה לחשוב שמדובר במשהו נקודתי וחסר משמעות אבל כשחושבים על זה (ורוצים להתאים את זה לטור בעל משמעות פוליטית־מדינית עמוקה אף על פי שהוא נכתב כשבוע לפני שהוא מפורסם) - זה הפרצוף של מדיניות החוץ שלנו. אנחנו נחרים את איקאה, לא נטוס בטורקיש ונקלל את לברון - בשפת הקודש - בכל הרשתות החברתיות. לא מבין? שילמד עברית האנטישמי הזה. ככה נראה לעולם מה אנחנו שווים.
אין צורך בממלכתיות מעושה. טוב שאנשים מוציאים את מה שיושב להם על הלב, אבל אני תוהה אם כל מי שאיחל ללברון מיתות שונות טרח גם לזרוק איזו מילת עידוד לבלאט? קללות כנראה משחררות טוב יותר מועקה.
אז התאחדנו. זה אפילו קרה סביב ספורט, שזו כבר הפתעה. היצרים חייבים להתלהט במיוחד כשמוסיפים את המרכיב הלאומי ומערבבים עם קסם אישי של גיבור חמוד להפליא. כשפיטרו אותו - פיטרו אותנו. מה נעשה עכשיו בשעות הקטנות של הלילה, כשאנשים גבוהים ישחקו כדורסל בצד השני של העולם. העיקר שאנחנו ביחד.
עכשיו, כשכבר שישי, אנחנו מתפנים שוב לשנוא זה את זה על האטיות או על המהירות שבה אנחנו נוסעים בכביש; על הדעות הפוליטיות שלנו ועל העמדה שלנו בוויכוח ״מי יותר גרוע - שוברים שתיקה או החבר׳ה החמודים של כהנא?״. אנחנו שונאים זה את זה על הכסף שאנחנו מרוויחים ועל הבטן השטוחה, על זה שאנחנו זקנים מדי, על זה שאנחנו צעירים מדי. אנחנו לא מצליחים להגיע כבר להסכמה על שום דבר כמעט. לפעמים אנחנו אשכרה מסכימים אבל מההלם לא מצליחים להבין שאנחנו שנינו אומרים את אותו הדבר. מזל שבא לנו לברון. נסראללה לא הצליח לאחד אותנו ככה.
עכשיו בלאט יתפנה לו למשרה שבה הוא יצליח להראות איזה כוכב הוא ואנחנו נמשיך להעריץ מרחוק ולדמיין שהצלחתו - הצלחתנו. אולי היא באמת שלנו במידה מסוימת ואוי למי שיגיד אחרת. נפרק לו את עמוד הפייסבוק.