כשהטור הזה יגיע אל עיניכם אני אשייט בגובה של 40 אלף רגל ובמהירות של 800 קמ"ש בדרכי ללונדון הקרירה כדי לחמם את נישואי. זה מה שעושים במערכות יחסים ארוכות טווח. אחת לכמה זמן אתה מחליט שהגיע הרגע לעצור הכל ולצאת לנפוש לטובת “ריענון", “חימום", “המרצת", “תחזוק" מערכת היחסים או איך שלא תקראו לזה.
כל אחד קורא לפעולה הזו בצורה שונה, וזה בסדר, כי מדובר בפעולה כל כך מהותית שהיא ראויה למילות תיאור רבות. מיומנות הנופש היא אחד הדברים הנחוצים לכל מי שרץ למרחקים ארוכים במקצה “מערכת יחסים רצינית". והרי ידוע שבכל ריצה ארוכת טווח צריך עמדות ריענון שישאירו את האצן בחיים וייתנו לו חיזוק להמשך הריצה. זו הלוגיקה מאחורי היציאה לנופשי ריענון שבני זוג רבים יוצאים אליהם.
הצורה שבה אתה מזהה מישהו שנמצא לקראת יציאה לנופש ריענון היא שהוא משתמש בביטויים קליניים כגון “אני חנוק", “חייב לנשום קצת". אחריהם תמיד מגיע משפט משלים נוסח “אין, אני צריך לצאת לחופש".
בזמן שגלשתי באתר של חברת הטיסה שבה הזמנתי לי ולאשתי את הכרטיסים, נכנס לי לראש קול כזה של קריין פרומואים שהכריז פעם אחר פעם: “מהאנשים שהביאו לכם את המונוגמיה, מגיע הדבר הבא: חופשת ריענון". זה הצחיק אותי ומיד חשבתי על השתלשלות עניינים אפשרית שהביאה ללידת חופשת הריענון: יום אחד הגיע מישהו והמציא את המונוגמיה וזה תפס. אלא שלאחר זמן מה החלו לבוא אליו אנשים ולהתלונן בפניו שיש כשל מסוים בהמצאה שלו. הסבירו לו שכמובן שההמצאה מביאה חיים מסודרים ונותנת לך ליהנות מאדם שאתה אוהב כמו שאף שיטה אחרת לא נותנת. אלא שאחרי זמן מה קורה משהו ופתאום נדמה שהכל חוזר על עצמו כל הזמן ואתה חי חיים שאתה לא יודע אם הם רק הילוך חוזר של אתמול או שהם באמת היום הנוכחי. זה הכשל.
“כן, קוראים לזה שגרה", אמר בתגובה הממציא, “פחדתי שזה יקרה". ואז הוא הציע פתרון עם הוראות ברורות: "יש לקחת את הפרטנר ולנסוע למקום מרוחק ולפעול בצורה הפוכה לחלוטין מאותה שגרה שוחקת. כך כל אחד מכם אמור לטעון את בטריות הזוגיות שלו".
אני מניח שאחרי שהממציא נתן את הפתרון הנ"ל הסתכלו עליו במבט תוהה ושאלו אותו: “נו באמת, אין לך משהו יותר טוב מזה?". והממציא אמר: “נכון לעכשיו - לא, תנו לי לחשוב על זה עוד קצת, בטוח אמצא משהו טוב יותר".
אלא שעד היום לא נמצא פתרון טוב יותר. מיליוני זוגות משוטטים מדי יום כמוני באתרים של חברות תעופה ומחשבים על פי תנודות העו"ש את היעד שאליו יסעו בשביל לטעון את בטריות הזוגיות שלהם.
אין ספק שלהחזיק מערכת יחסים ארוכת טווח זהו האתגר הגדול ביותר שניצב בפני האדם. האתגר השני בחשיבותו, כך נדמה לי, הוא לסיים בחיים הזמנה אינטרנטית של טיסה בחברת לואו־קוסט, כמו זו שבה בחרתי לטוס ללונדון עם אשתי.
זה רק נראה פשוט. אחרי שהזמנתי את הכרטיסים, נשאלתי באילו מושבים ארצה לשבת ומה ארצה לאכול בטיסה - שזה מבורך סך הכל - ואז הגיע השלב הבעייתי. אף על פי שחשבתי שזהו, בזה הסתיים העניין - לא כך היה. עוד לפני שיכולתי לסיים את ההזמנה, האתר הוביל אותי לדף שבו נשאלתי אם אני רוצה להזמין מלון לשהות שלי בלונדון. הוצגו בפני מספר אפשרויות. החלטתי ללכת על זה והזמנתי על הדרך את המלון שבו נלון במחיר שנראה לי אטרקטיבי למדי.
הייתי מרוצה מכך שתפסתי שתי ציפורים במכה אחת, אבל אז, בלי ששמתי לב, נכלאתי באזור דמדומים מוזר שבו נשאלתי עוד ועוד שאלות בנוגע לשהות שלי במלון, כגון האם ארצה שיחכו לי פרחים (שושנים אדומים או לבנים, לבחירתי) על המיטה בחדר (מה??? אני טס בטיסת לואו־קוסט, ועד שאגיע למלון במרכז לונדון כמעט יהיה חצות, נראה לכם שמה שאני רוצה זה שושנים?); האם ארצה שביחד עם השושנים יחכה לי גם בקבוק שמפניה במחיר המפתה של 169 פאונד? (לא, תודה, אני לא שותה אלכוהול, עברתי גיהינום של חיים עד שנגמלתי בגיל 26, ואני לא מתכוון לשבור את הניקיון שלי); האם במקום השושנים - שלהם סירבתי - ארצה אולי זר של מיטב פרחי העונה שיחכו על המיטה (מה יש לכם, תעזבו אותי עם הפרחים האלה!); האם ארצה שיביאו לי ולאשתי את ארוחת הבוקר למיטה? (לא, אני קם ממש עצבני ואני לא אוהב להישאר במיטה יותר מדי, אני רק מחפש על מה לפרוק את עצבי הבוקר שלי, וחבל שאתקוף את איש השירות שיביא את ארוחת הבוקר הזוגית).
וזה לא נגמר. כמה שניסיתי לצאת מזה ולסיים את הזמנת הטיסה, השאלות המשיכו לתקוף: האם ארצה לרכוש את “חבילת התיאטרון", שכוללת כרטיסים להצגה בווסט־אנד וארוחה מפוארת בבית המלון לפניה? האם ארצה גישה ללאונג' העסקי בקומה 12? האם ארצה שיחכה לי נהג עם רכב יוקרתי שייקח אותי משדה התעופה היישר למלון? בעצם חוץ מחיסון לשפעת עונתית הציעו לי הכל.
איכשהו בסוף סיימתי את ההזמנה והגעתי לשלב שבו יכולתי להדפיס סוף־סוף את כרטיסי הטיסה המזורגגים. הסתכלתי על עצמי, שערי היה מבולגן מתמיד, זיעה קרה כיסתה את צדי הפנים שלי, ומבטי היה קפוא. סגרתי את המחשב וניגשתי לשטוף פנים מהזוועה. אין מילים שבאמת יוכלו לתאר את התחושה הקשה שליוותה אותי בעקבות התקיפה האינטרנטית הפראית שחוויתי. עד עכשיו כשאני נזכר בזה אני מצטמרר.
***
גם בפעם האחרונה שנסענו אני ואשתי ללונדון, לפני שנתיים וחצי, זה היה למטרות “ריענון". אבל היה זה ריענון בסגנון מעט שונה. אז היינו אחרי חודשים רבים שבהם ניסינו להיכנס להריון ללא הצלחה. “אתם צריכים לקחת חופשה ולתפוס קצת נחת", אמרו לנו קרובינו, “רק כך ההריון ייקלט. צריך ראש שקט בשביל להיכנס להריון".
אז נסענו ללונדון וזה עבד. לראיה, כיום יש ילדון מקסים בשם ארד שמסתובב לנו בין הרגליים ומתפעל אותנו כדי שנביא לו מהחדר צעצועים כשמתחשק לו, ושנרים אותו על הידיים כשבא לו לראות את העולם מגובה של אדם בוגר, וכמובן שנלחץ על השלט ונדליק לו את הטלוויזיה כשמתחשק לו לצפות באחד מערוצי הילדים.
מה שמצחיק בכל הסיפור הוא שבעצם יוצא שאנו שבים ללונדון כדי לנוח מעט ממה שיצרנו כשהיינו כאן בפעם האחרונה. הרי מטרת העל של הנסיעה היא לנוח מעט משגרת הילד והבקבוקים וההתעוררויות בלילה והג'ימבורי והחלפת הטיטולים והניסיונות למנוע מהילד לשבור את הראש כשהוא מנסה לטפס על כל דבר שיש לו שיפוע. כלומר, אני חייב להודות שהנסיעה ללונדון מרגישה קצת כמו רוצח שחוזר לזירת הרצח.
לונדון טובה אלינו, אלי ואל אשתי. ואני משוכנע שבסוף השבוע הזה נטען את בטריות הזוגיות מעל ומעבר. האמת שלא רק לונדון, גם תל אביב ומדינת ישראל והחיים באופן כללי טובים אלינו. פעמים רבות אני נוטה להגזים ולהדגיש את הצד הטרגי והמצער של החיים הבורגניים שלי, אבל האמת היא שיש לי חיים חלומיים. זכיתי באישה מיוחדת שנמצאת לצדי בטוב וברע והייתה שם בשבילי מהרגע בו נחַתתי לפני שבע שנים מגמילה בארצות הברית עם מזוודה וחצי ולא היה לי מושג מה אני הולך לעשות בחיים האלה. זכיתי באישה יפה שצמחה להיות אמא מופלאה לילד שמגדיר מחדש את המונח "מושלמות". זכיתי באישה וילד שגורמים לחיי להיות הרבה יותר מתוקים מאשר אני רוצה להודות (כי לך תכתוב טורים על כמה שטוב לך. מי רוצה לקרוא דבר כזה? את מי זה מעניין לקרוא על אנשים שמחים? אם אתם רוצים לקרוא על אנשים שמחים תקראו את הטור של שלמה ארצי).
אבל רגע, פתאום כשאני חושב על זה, אני שואל את עצמי אם יכול להיות שעשיתי טעות כשלא בחרתי שיחכו לנו פרחים על המיטה כשנגיע למלון. האמת היא שאשתי ממש אוהבת פרחים.