1. בשבוע שעבר ביקר בחשאי ראש ה־CIA ג'ון ברנן במצרים, ונפגש עם הנשיא עבדל פתח א־סיסי ועם מקבילו, ראש המודיעין הכללי גנרל חאלד פאוזי. בפגישות הבטיח ברנן להגביר את הסיוע של סוכנות הביון המרכזית למאבקה של מצרים בטרור של כנופיית "מחוז סיני" של "המדינה האסלאמית".
ביקורו של ברנן הוא סימן נוסף המעיד על המאמץ של הממשל האמריקאי לשפר את יחסיו עם קהיר. אלה הצטננו מאוד לאחרונה בשל התנגדותו של הנשיא ברק אובמה לתפיסת השלטון על ידי הצבא בראשות א־סיסי לפני כשנתיים, וסילוקם ממנו של האחים המוסלמיים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.
כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס אונליין" מציין בגיליונו החדש כי עד עתה נעזר צבא מצרים בעיקר בסיוע מודיעיני מישראל ומצרפת. לפי הפרסום, צרפת מספקת תצלומי לוויין, ואילו ישראל מסייעת למודיעין המצרי ביירוט. בין שהפרסום נכון ובין שלא, הגוף המרכזי והחשוב בישראל שיש לו היכולות הגדולות ביותר בתחום הסיגינט הוא יחידה 8200 של אמ"ן. גם לשירות הביטחון הכללי (שב"כ) והמוסד יחידות של מאזינים ומפענחים בתחום זה.
השב"כ מפעיל כבר כמה שנים חטיבה מיוחדת שאחראית לסיכול טרור שמקורו בסיני. ראש השב"כ יורם כהן, שבעוד שלושה חודשים ישלים חמש שנים בתפקיד ולא ברור עדיין אם כהונתו תוארך בעוד שנה, כפי שמתיר החוק, הוא דמות מוכרת במערכת הביטחון המצרית. כהן ביקר בקהיר מספר פעמים, בתקופת מבצע צוק איתן ולאחריו, ודן בנושאים הקשורים לחמאס ולרצועת עזה.
לפי חלוקת העבודה בקהילת המודיעין, המוסד אחראי לקשר עם ארגוני ביון עמיתים. בעבר, היו לא מעט פרסומים על פגישות של ראשי מוסד עם עמיתיהם המצרים, ואלה גם ביקרו בישראל, כמו גנרל עומר סלימאן.
אין זה סוד שמהרגע שגנרל א־סיסי עלה לשלטון, מתקיימים בין ישראל ומצרים שיתוף פעולה ותיאום הדוק בכל הנוגע לענייני ביטחון. האינטרסים המשותפים שמזינים את התיאום הזה הם בעיקר המאבק בחמאס ובדאע"ש. במסגרת שיתוף הפעולה מאפשרת ישראל למצרים להכניס לשטח סיני יותר כוחות ממה שנקבע בהסכם השלום בין המדינות ב־1979. שיתוף הפעולה נובע גם מהחשש מפני התעצמותה של איראן וניסיונותיה - במישרין באמצעות אנשי מודיעין שלה, ובעקיפין באמצעות חיזבאללה - לערער משטרים סוניים במזרח התיכון. בעבר לכדו שירותי הביטחון המצריים רשתות טרור וריגול של איראן וחיזבאללה.
יחד עם זאת, הקשרים הם לא רק נכס אסטרטגי, אלא גם מכשול שמקשה על ישראל לקדם הסדר בעזה ולשפר את יחסיה עם טורקיה.
לישראל אינטרס מובהק להקל על מצוקת התושבים ברצועה ולהסיר מהם את המצור, או לפחות את תחושת המצור. כיום מקבלים תושבי עזה את רוב האספקה והסחורות שלהם מישראל, ובמעברי הגבול עוברות בכל יום כ־800 משאיות. אך הגבול בין ישראל לעזה סגור לתנועת בני אדם, למעט מקרים הומניטריים לצורך טיפולים רפואיים, תנועה דתית מצומצמת של נוצרים בחג המולד ומוסלמים בעלייה לרגל למכה, או סטודנטים ללימודיהם.
מעבר רפיח בגבול עזה־מצרים סגור ברוב ימות השנה. ב־2015 הוא נפתח לתנועת בני אדם למשך כחודש אחד בסך הכל, לא ברציפות. כך שמי שבעצם חונקת את הרצועה ומטילה עליה מצור הדוק היא מצרים ולא ישראל. אך אין בכך נחמה לישראל. החשש הוא שבסופו של דבר תחושת החנק והמצור יאלצו את חמאס, בניגוד לרצונו (סגן יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, אמר השבוע כי לארגונו אין עניין בעימות עם ישראל) לשגר רקטות או לבצע פיגועים, לדוגמה באמצעות המנהרות ההתקפיות שנחפרות נגד ישראל.
בצה"ל מעריכים כי חמאס אינו מעוניין במלחמה עם ישראל, שמצליחה להרתיע את הארגון. אך ההרתעה הזאת אינה מונעת מחמאס לשקם את יכולתו הצבאית. הוא חופר מנהרות, שחלקן כנראה הגיעו לקרבת הגבול ואולי אף חדרו לשטח ישראל. הוא בונה מוצבים לאורך הגבול ומייצר רקטות תוך מאמץ להגדיל את טווחן ולשפר את דיוקן. החשש בצה"ל הוא שלמרות ההרתעה ועל אף הרצון בהנהגת חמאס (המדינית והצבאית) להימנע מעימות, תקרית אחת קטנה עלולה לגרום למצב לצאת מכלל שליטה ולהסלים עד כדי הידרדרות למלחמה כוללת ב־2016.
על רקע זה הועלו במערכת הביטחון רעיונות לשיפור מצבם של הפלסטינים ברצועה, לאפשר להם יותר תנועה לגדה, ולהזרים יותר אספקה ובעיקר חומרי בנייה לשיקום הבתים והתשתיות שנפגעו במלחמה האחרונה לפני שנה וחצי. קטאר וטורקיה מוכנות לממן בסכומים נכבדים את מהלכי השיקום האלה. אחד הרעיונות האלה היה לאפשר את פריקת הסחורות בנמל בקפריסין, שם יעברו בידוק ביטחוני בפיקוח ישראלי ובינלאומי ויועברו לעזה. הצעה אחרת היא הקמת נמל צף, לא הרחק מהחוף, שיחובר בגשר לעזה.
כאחד התנאים שהציבה להפשרת היחסים עם ישראל, ביקשה טורקיה לאפשר לה דריסת רגל מסוימת ברצועה, וזאת לאחר שסוכמו כבר מרבית הנושאים שמעכירים את היחסים בין שתי המדינות מאז תקרית המרמרה לפני כמעט שש שנים. הסוגיות סוכמו במגעים ושיחות בין עורך הדין יוסי צ'חנובר ויוסי כהן, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי (אגב, גם בתפקידו כראש המוסד ימשיך כהן לטפל ב"תיק הטורקי") לבין פקידים בכירים בטורקיה. הן כוללות התנצלות של ישראל (שנמסרה בשיחת טלפון בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא טורקיה רג'יפ ארדואן), והסכמת ישראל לשלם עד 25 מיליון דולר לתשלום פיצויים למשפחות תשעת ההרוגים הטורקים במרמרה.
במקביל הושגה נכונות של ממשלת טורקיה להעביר בפרלמנט חוק שימנע העמדתם לדין של קצינים ישראל על "פשעי מלחמה", ויש גם נכונות מצדה של טורקיה לסלק מאדמתה את מפקדת חמאס ומפקדיו הבכירים, תוך הגברת הפיקוח המודיעיני עליהם.
במגעים של צ'חנובר וכהן הובעה נכונות ישראלית למלא גם, לפחות חלקית, את מבוקשה של טורקיה להשפיע בעזה באמצעות הקמת נציגות בה. אך מצרים הביעה את התנגדותה למהלך וישראל מצאה עצמו לכודה בין הרצון לשפר את היחסים עם טורקיה לבין הקשר האסטרטגי החשוב עם א־סיסי. בשלב זה, הקשר המצרי חשוב לישראל יותר.
ואם לא די בפלונטר הזה, בא השבוע שר הביטחון משה יעלון ובעת ביקורו ביוון, שהפכה לבת הברית החדשה של ישראל (על חשבונה של טורקיה), האשים את טורקיה כמדינה המסייעת לטרור של דאע"ש. בכך הוא בעט חזק יותר בדלי של הניסיון הישראלי לשפר את היחסים עם אנקרה.
2. השבוע התקיים באולמה של השופטת חדוה וולצקי בבית המשפט המחוזי בתל אביב דיון קדם משפטי, שפתח צוהר למה שנעשה לכאורה מאחורי החומות הגבוהות של המכון הביולוגי בנס ציונה, אחד המוסדות החשאיים ביותר במדינת ישראל.
הדיון היה בתביעת פיצויים שהגישה ד"ר אורית גת, חוקרת לשעבר במכון, נגד המכון הביולוגי, ובו נפרשת מסכת קשה של מעשי התעללות נפשית והשפלה שעברה לטענתה כתוצאה מיחסם של מנהליה כלפיה. היא טוענת כי מצבה הגופני והנפשי התערער בעקבות כך עד כדי אשפוזה בבית חולים ו־55% נכות שהוכרה על ידי הביטוח הלאומי.
תביעתה של ד"ר גת היא נגד המכון הביולוגי, הכפוף רשמית למשרד ראש הממשלה, ונגד מנהלו לשעבר ועוד שני עובדים בכירים. הנתבעים הם ד"ר אביגדור שפרמן, מנהל המכון עד לפני כשלוש שנים, ראש שטח (אגף) ביולוגיה ד"ר אריה אורדנטליך, וד"ר עופר כהן, ראש המחלקה לביוכימיה וגנטיקה מולקולרית, שהיה גם הממונה הישיר שלה. יצוין כי משרד הביטחון באמצעות המלמ"ב אחראי על האבטחה, כולל אבטחת מידע במכון.
ד"ר גת, בת 50 ואם לשלושה, הצטרפה למכון הביולוגי ב־1996, לאחר שסיימה בהצטיינות את הדוקטורט שלה. בתקופת לימודיה זכתה לפרסים חשובים ובהם פרס הכנסת, פרס קרן וולף ועוד. היא עסקה במכון במחקר ופיתוח יישומי בתחומי הביולוגיה, כימיה ומדעי הסביבה, וביצעה "פרויקטים בעלי חשיבות לאומית עבור גורמים ממשלתיים, בהם מערכת הביטחון, ועבור גורמים מסחריים ופרטיים". בין השאר הייתה שותפה למיזם פיתוח חיסון ("תרכיב מהונדס") נגד מחלת אנתרקס (גחלת) שפותח במכון בשיתוף חיל הרפואה של צה"ל.
לפי מקורות ישראליים, במכון מפתחים תרופות, חיסונים, אמצעים ונוגדנים, למקרה שישראל תותקף בנשק כימי וביולוגי, ולצד זאת נערכים בו מחקרים בעלי אופי אזרחי. לפי פרסומים זרים, במכון מפתחים גם אמצעים התקפיים, כלומר נשק כימי וביולוגי. כך, למשל, ייחסו פרסומים למדעני המכון את פיתוח הרעל שנועד להרוג את מנהיג חמאס חאלד משעל במבצע הנפל של המוסד בירדן ב־1996.
בתחילת דרכה, בשל הצטיינותה והפרסים שקיבלה, זכתה גת לקידום מהיר במכון ומונתה לראש מדור "גנטיקה של חיידקים". על פי התביעה שהוגשה על ידי עורך הדין שי נתן ואחרים, היא הייתה "אהודה ואהובה על ידי עמיתיה לעבודה וניחנה ביחסי עבודה מעולים, אהבה מאוד את עבודתה והקידום המקצועי והכלכלי שלה במכון היה מבטיח ביותר". עם זאת, "היא הפגינה גם את עצמאותה המחשבתית ואי נכונותה ליישר קו באופן אוטומטי עם כל עמדותיו ופעולותיו של מנהל המכון".
לטענתה, על רקע זה ב־2008 החלה לחוש בהתנכלות מצד הממונים עליה ובראשם ד"ר שפרמן. ההתנכלויות באו לידי ביטוי ב"טרטור והטחת משימות אינסופיות (חלקן הגדול סותרות ולא הגיוניות), ניצול, הצקות, השתלחויות חסרות רסן והשפלות פומביות, ביזוי והכפשת שמה ברבים, העלבות, הפצת שמועות מעורפלות מאחורי גבה ועוד".
בהזדמנות אחת טפלו עליה שלושת הנתבעים "אשמת שקר", כאילו גרמה "נזק מכוון למחקר ולתוכניות העבודה והיוותה סיכון ביטחוני", וכל זאת בלי שהממונים עליה יאפשרו לה להתגונן ולהדוף את הטענות. בהמשך הפקיע ממנה מנהלה הישיר ד"ר כהן את "עבודתה ואת הניסויים הפעילים שלה, שהיו בשלב סופי".
למחרת נזקקה גת לטיפול רפואי בשל קוצר נשימה, כאבים בחזה, כאבי ראש, תחושת התמוטטות עצבים, בכי רב ורעד בידיים. הרופאה קבעה שהיא סובלת מ"מצב חרדתי תגובתי" והמליצה על טיפול תרופתי של נוגדי חרדה.
בהמשך, לאחר סירוב ראשוני לאפשר לה לצאת לשנת שבתון שנקבעה מראש, שהרע את מצבה הבריאותי, הדבר הותר לה והיא עשתה שתי שנות שבתון במכוני מחקר בארה"ב. בשובה ב־2010 נמשכו לטענתה ההתנכלויות והרעת תנאי עבודתה. היא הועברה למעבדה רועשת במיוחד, שהייתה במעין שטח פתוח, וזאת בניגוד לשאר מדעני המחלקה, שישבו במשרד ונהנו מפרטיות ומשקט. החרדות שלה החריפו, בין השאר משום שגילתה שד"ר שפרמן גימד את חלקה במחקר משותף שפורסם כפרסום מדעי, ו"שלל את הקרדיט על תוצאות עבודתה המרכזית". המאמר, שהיה חלק מספר שפרסם המכון הביולוגי, "כלל את תוצאות עבודתה הרבה במשך שנים רבות בנושא פיתוח תרכיב חי" נגד חיידק האנתרקס. כמו כן השמיטו הנתבעים קרדיט שהגיע לתובעת על בקשה לרישום פטנט בארה"ב.
ב־2013 פרש ד"ר שפרמן לגמלאות, לאחר שעמד בראש המכון במשך 18 שנים. במהלך השנים שבהן ניהל את המכון הוגשו נגדו תלונות למבקר המדינה, לנציבות שירות המדינה, לממונים עליו במשרד הביטחון ולממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב), שאף פתח נגדו בחקירה על ניגוד אינטרסים. אך בסופו של דבר, למעט רישום בתיקו האישי על ידי מנכ"ל משרד הביטחון, כל התלונות נגדו נסגרו. ד"ר שפרמן נחשב למנהל קשוח שהסתכסך עם עובדיו עד כדי כך שלקראת סוף כהונתו, באופן חסר תקדים, שבתו עובדי המכון ויצאו נגדו בגלוי.
בתקופת כהונתו היו עוד כמה מקרים של עובדים שטענו כי הושפלו על ידו וכי תנאי העסקתם הורעו. באחד המקרים האלה טען אבישע קליין, שהיה אחראי על בית החיות של המכון, כי הועבר על ידי ד"ר שפרמן למקום מבודד במכון לשמונה שנים. ב־2011 הגיש קליין תביעת פיצויים בהיקף של מיליוני שקלים נגד המכון וד"ר שפרמן. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים לפשרה, וקליין פוצה בהסכם סודי בכ־2 וחצי מיליון שקל, ששולמו כמובן מכספי משלם המסים הישראלי.
אדם אחר שנפל קורבן לשיטות הניהול של ד"ר שפרמן היה ד"ר יהושע גוזס, ששימש גם כיו"ר ועד כלל עובדי המכון. "גם אני חוויתי חוויות דומות לאלה של ד"ר אורית גת", הוא אמר ל"מעריב־סופהשבוע", "בפעם האחרונה, בשנת 2003 הוא פקד עלי לעזוב תוך 24 שעות את משרדי ואת המעבדה ולעבור לחדר מבודד בקצה המכון, עם מחשב ומדפסת בלבד, ללא שום משימה. נאלצתי לשבת בבידוד זה כשנה וחצי". לפני כעשור פרש גוזס מעבודתו ויצא לפרישה מוקדמת בגיל 56.
במקומו של ד"ר שפרמן מונה לעמוד בראש המכון הביולוגי פרופ' שמואל שפירא, ומאז שנכנס לתפקידו ירד המכון מהכותרות והוא מתנהל בשקט תוך שמירה על יחסי עבודה תקינים.
כתב ההגנה שהגישה פרקליטות המדינה בשמם של המכון הביולוגי ושל ד"ר שפרמן, ד"ר אורדנטליך וד"ר כהן, דוחה מכל וכל את טענותיה של ד"ר גת. לפי כתב ההגנה, שהוגש על ידי הפרקליטה מירב קניג־ולרשטיין, "התובעת נחשבה לחוקרת מוכשרת, מבטיחה ואמביציוזית, עם זאת, לצד הישגיה ויכולותיה המקצועיים, שלא היה עליהם עוררין, לאורך שנות עבודתה התגלו אצלה קשיים בהשתלבות בעבודת צוות ובשיתוף פעולה עם עמיתים". כמו כן נכתב בכתב ההגנה, כי "אין כל קשר סיבתי בין הנזק הפיזי והנפשי של התובעת למכון ולנתבעים".