הדיון שהתנהל כאן השבוע על טורים גבוהים, בעניינו של ספר האזרחות החדש שעתיד משרד החינוך להוציא בזמן הקרוב, היה רדוד במיוחד. הוא היה רדוד לא בגלל רמת הטיעונים שנשמעו בו וגם לא בגלל העמדות הפוליטיות של הדוברים השונים, אלא בעיקר משום שכמעט כל מי שלקחו בו חלק דיברו על משהו שאין להם מושג איך הוא נראה. נדמה שכבר הרבה זמן לא ניהלו כל כך הרבה אנשים שיח נוקב כל כך, יצרי כל כך, עמוס בשכנוע עצמי כל כך, על משהו שהם מודים שהם לא יודעים מהו.
הדיון הזה פרץ בעקבות חשיפת מכתבו של יהודה יערי, אותו יועץ לשוני שנשכר על ידי משרד החינוך כדי לבדוק שהבכל"ם והבג"ד כפ"ת יושבות במקום, ובמקום זה בחר להגדיל ראש ולהוסיף גם כמה הערות חינוכיות משל עצמו. לי, אגב, בניגוד לאנשי משרד החינוך, אין בעיה עם היוזמה שלו. ירצו במשרד - יתייחסו, לא ירצו - ישליכו לסל. גם עם עמדותיו הקיצוניות של יערי, כפי שהן באות לידי ביטוי במכתב, אין לי בעיה. זכותו לחשוב שאנשים חובשי כיפה שעוסקים באזרחות הם פוטנציאל לבעיות. זכותו לסתום את האף נוכח כל אזכור של טקסט שמדיף ריח של יהדות או של מורשת ישראל. זכותו לחשוב שזה בלתי נסבל ללמוד על ערך החירות מהרמב"ם. זכותו לחשוב שבכל מקום שבו החברה הישראלית חלוקה, יש לצטט רק את העמדה הקרובה פוליטית אליו.
יודעים מה? זכותו אפילו לעשות מניפולציות. להביא במכתבו ציטוטים חלקיים, להסתיר מה שלא מתאים לו ולהבליט מה שכן מתאים לו. הבעיה היא לא איתו, אלא עם מי שמנהלים דיונים נוקבים שמתבססים כולם על מכתב אחד שלו, כשתכף נראה שבין מה שעולה מן המכתב הזה לבין המציאות, יש אוקיינוס גדול מאוד.
בימים האחרונים קראתי את הספר המדובר. זה היה תרגיל אינטלקטואלי מרתק. קודם לשמוע את הביקורת, ואז לקרוא ולגלות שכמעט כולה - עשרות שעות של מלל משודר, ואלפי מילים של טקסטים עיתונאיים כתובים - יושבת על אדנים של בלוף.
את הטענה על כך שהספר מתמקד במדינה ה"יהודית" על חשבון ה"דמוקרטית", כדאי להניח בצד כבר עכשיו. הפרק העוסק בדמוקרטיה גדול פי שניים מזה העוסק ביהדותה של המדינה, אבל מכיוון שהגודל לא תמיד קובע, עדיף להתייחס לטענות הממוקדות של יערי. "אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן ב'זכויות האדם כאדם' בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח', בספר אזרחות שהוא לכלל התלמידים בישראל", מתלונן יערי, ומעניק לכולנו את התחושה שאותה היטיב לבטא בהמשך במכתבו: "הלו, זה שיעור אזרחות או תושב"ע?".
קראתי בעיון את הפרק שעליו הוא מדבר, פרק שנפתח בשירו של דן אלמגור "יום יבוא". אכן, יש בו ציטוטים ממקורות יהודיים, "דתיים" כלשונו. לא 20, אלא 12. מולם, אגב, יש 37 ציטוטים אחרים. איזה אחרים? הנה כמה דוגמאות. יש שם ציטוט של חגי אלעד, מנכ"ל ארגון בצלם, על מהו "אדם", ציטוט שבמשרד החינוך כנראה כל כך התלהבו ממנו, שאפילו חיברו סביבו תרגיל מחשבה לתלמידים. לא רק סביבו. תרגיל כזה קיבלו התלמידים גם תוך התייחסות לאמירה שטבע ארגון אמנסטי: "מדוע אנחנו הורגים אנשים שהורגים אנשים, כדי להראות שלהרוג אנשים זה פסול?".
יש בפרק הזה ציטוטים של הפרופסורים משה נגבי ומרדכי קרמניצר ורות גביזון. יש בו ציטוטים של השופטים אהרן ברק, מאיר שמגר, מישאל חשין, חיים כהן ואיילה פרוקצ'יה. יש מתוך מאמר ב"דה מרקר" ועוד כמה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. יש כמה שורות של הסופר המצרי עבאס מחמוד אלעקאדה ויש של הפילוסופים עמנואל קאנט וג'ון לוק. וכן, יש גם "ציטוטים ממקורות דתיים", כמו שקורא להם יערי. אלא מה, שמספרם של הציטוטים מ"מקורות דתיים" שכלל אינם יהודיים, מתקרב לזה מהמקורות היהודיים.
כך, לדוגמה, יוכלו ילדי ישראל ללמוד מהקוראן על הצורך להוקיר בני אדם ולא לדבר לשון הרע, ומהנביא מוחמד על הצורך לחלוק כבוד לזקן. מהברית החדשה, כמו מהמסורת הדרוזית, הם יוכלו גם להבין עד כמה צריך לאהוב את האחר. מוחמד מלמד אותנו גם על השוויון באסלאם. פאולוס, שליחו של ישו, מלמד בספר על הזכות לשוויון. ממש ספר דתי לאומי קיצוני, נכון?
אבל אתם יודעים מה? נניח שכל זה לא היה. לא מוחמד ולא פאולוס. בואו ננסה לחשוב לרגע מה רע בללמוד מספר בראשית את "ויברא אלוהים את האדם, בצלם אלוהים ברא אותו", פסוק שממנו גזר ארגון בצלם את שמו? ומה הבעיה להישען על מסכת אבות שמלמדת אותנו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"? רק משום שזה יהודי זה פסול? הרי אין ספור פעמים שמענו מדוברים חילוניים את הטענה הצודקת כלפי הציבור הדתי: "היהדות היא לא שלכם, אל תנכסו אותה, היא שלנו באותה מידה".
נו, אז איך ניתן גם לטעון את זה וגם להגיד שאי אפשר ללמוד גם מהרמב"ם (לצד קרמניצר) על חשיבותה של הזכות לחירות? הרי לא מדובר כאן בציטוטים העוסקים בהלכות הריגת גוי מתוך הספר "תורת המלך", וגם אין פה מישהו שמכריח את התלמידים בכוח להניח תפילין. כו־לה קצת מקורות יהודיים שעוסקים בערכים אוניברסליים.
# # #
אבל לפני שאנחנו ממשיכים עם המניפולציות שיצאו השבוע ממכתבו של היועץ הלשוני בעניין הספר החדש, אי אפשר שלא לחזור ולהזכיר מה היה בספר הישן, זה שקדם לנוכחי. הספר הקודם, לפחות בחלקו, נראה במקרה הטוב כאילו נכתב על ידי גורם ניטרלי שאין לו עמדה מגובשת בשאלות היסוד של המדינה, ובמקרה הפחות טוב על ידי מישהו מוועדת המעקב של ערביי ישראל.
בפרק על "הסכסוך היהודי־ערבי והישראלי־פלסטיני", לדוגמה, גם אם תקראו אותו עשר פעמים, לא תצליחו להבין מי הטובים ומי הרעים ואיזו משתי הקבוצות אנחנו אוהדים. הכל ניטרלי ונקי. יש שם הסבר על "המאבק על השליטה בשטחי ארץ ישראל... בין רוב ערבי שישב בארץ ישראל לבין מיעוט יהודי שניסה לחזור וליישב את ארץ ישראל", ועל כך ש"במשך השנים הסלים הסכסוך בין הערבים ליהודים בארץ ישראל ואף נעשה אלים". יש שם הבנה מלאה ל"הזדהותם (של ערביי ישראל - ק"ל) עם המאבק הפלסטיני...", וקצת פחות לישראלים שזה בעייתי מבחינתם.
הספר מותח ביקורת עקבית על היחס של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. ביקורת על המדינה היא עניין לגיטימי. היא מוזרה עד מאוד בנסיבות הללו, שבהן ספר לימוד של המדינה תוקף את המדינה על התנהלותה ותפיסותיה. מי אשם, לפי הספר הזה, ב"שסע" עם הערבים? התשובה ברורה: "עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, שסמליה, דוגמת ההמנון והדגל, דוגמת חוק השבות, קשורים רק לעם היהודי...".
יש בספר פרקים שאחרי הקריאה בהם בא לך לרוץ לכנסת ולהגיש הצעת חוק שתהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. הפרקים העוסקים בערביי ישראל נכתבו כולם מנקודת מבט ערבית פלסטינית. ספר הלימוד הזה, עוד דוגמה, קובע מפורשות כי "קיימת כלפי הערבים אזרחי ישראל אפליה ממוסדת על ידי רשויות המדינה". המדינה מוצגת, כאמור, כאחראית בלעדית לשסע בין יהודים לערבים. לערבים עצמם אין פרומיל של אחריות לשסע הזה.
הערבים, לפי ספר האזרחות שנלמד עד היום, הם קורבנות של היהודים. איך קורבנות? לספר יש ביקורת על כך שתקנון הקרן הקיימת לישראל מאפשר רק ליהודים לחכור מאדמותיה, וביקורת על מינהל מקרקעי ישראל ש"כדי לייהד את שטחי המדינה, הקצה למגזר היהודי קרקעות רבות יותר מאשר למגזר הערבי". הספר מדגיש שסל קליטה לעולה חדש, מקבל רק עולה יהודי. שחוק השבות "מאפשר רק ליהודים לעלות לארץ", וגם, תקראו טוב, ש"החלטת המדינה שלא לגייס את האזרחים הערבים לשירות בצה"ל גורמת לפגיעה בשוויון כלפי האזרחים הערבים".
אפשר להמשיך עוד, אבל השורה התחתונה ברורה. הערבים הם הקורבנות של היהודים הרעים. אגב, זו לא רק המדינה רעה כלפי הערבים. יש גם קטע שמסביר איך אנחנו, היהודים הפשוטים, רעים אליהם. לא כולנו. "חלק מהחברה היהודית" שאחראית ל"התנגדות למגורים של ערבים בשכונות יהודיות, לאיסור כניסה של ערבים למקומות בילוי ובידור, לשימוש בביטויים גזעניים כלפי האזרחים הערבים...". הערבים, כאמור, לא תרמו כלום לעימות הזה. אצלם אין גזענות, אצלם אין אלימות, אצלם אין "בדם ואש נפדה", ואם יש משהו, זה לא כתוב בשום מקום.
עבור הילדים שלא הבינו עד עכשיו את המסר, יש בסוף הפרק הזה גם קטע קריאה שכתב דויד גרוסמן על הגזענות נגד הערבים, ועוד קטע קריאה שכתב אמיר מח'ול נגד השירות הלאומי. מח'ול, אגב, הורשע מאז לפי הודאתו בעבירות של ריגול חמור, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לסייע לאויב ונגזרו עליו תשע שנות מאסר.
זהו, תאמינו או לא, ספר האזרחות שהילדים של כולנו לומדים ממנו עד היום. אתם שואלים את עצמכם איך זה שעל הטיוטה של הספר החדש, זו שאף אחד לא ראה אותה, מתנהל דיון נוקב עם התקפות קשות נגד משרד החינוך, ועל הספר הקודם לא שמעתם מעולם ציוץ קל בשום מהדורה? שאלה טובה.
# # #
בואו נחזור לספר החדש ולמניפולציה הגדולה ביותר שעושה העורך הלשוני יערי. יערי מביא במכתב שפורסם השבוע ציטוט של מני מזוז, פעם יועץ משפטי לממשלה והיום שופט בית המשפט העליון, שלפיו רצח יצחק רבין הוא לא תוצאה של הסתה. "לא הוכח שרצח ראש הממשלה יצחק רבין הוא תוצאה של הסתה", מצוטט מזוז, "...עד היום איש לא הוכיח את זה... הדבר הברור היחיד הוא שהרצח היה תוצאה של כשל אבטחתי".
אף על פי שמזוז אמר את זה, לא חגי עמיר, זה מדאיג מאוד את יערי. "זה עלול להכשיר את ההסתה לרצח הבא", הוא מזהיר את משרד החינוך ואותנו, "...זוהי הענקת רהביליטציה למוציאי הפולסא דנורא, למקללים ולמסיתים, שאומנם לא שלחו בהוראה ישירה את יגאל עמיר לבצע את הרצח, אבל הדהדו ללא ספק במוחו של הנבל".
מי שקורא את מכתבו של יערי יכול לקבל את הרושם שאת הפרק הזה בספר האזרחות חיבר מישהו מהאוחזים בתיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. בפועל הדברים נראים אחרת לגמרי. לא תמיכה בהסתה ולא נעליים. הפרק נפתח בדברים שנשא רבין המנוח בעצרת שבה נרצח, על כך ש"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" ומבהיר באופן הכי ברור שאפשר, למי שצריך את זה, כי "רצח רבין היה מעשה נפשע של אזרח שהעמיד את עצמו מעל לחוק, ניסה לפתור באלימות בעיה שנויה במחלוקת, וגרם לפגיעה קשה בדמוקרטיה". רהביליטציה למוציאי הפולסא דנורא? נו, באמת.
אז מאיפה לקוח הציטוט על מזוז? הוא נגזר באופן פרוע על ידי יערי מתוך מטלה שקיבלו התלמידים. מול הציטוט של מזוז, שמדגיש כי "כל אווירה ציבורית יש לה השפעה, אבל לא ניתן להשתמש בה כאמתלה לסתימת פיות" וש"אחרי רצח רבין הוגשו כתבי אישום על אמירות, שרובם הסתיימו בלא כלום", יש ציטוט אחר, של פרופ' אריה נדלר, הקובע: "היו תנאים חברתיים שעודדו את המחשבה הגורמת להתנתקות מוסרית מהציווי 'לא תרצח', ומציגה את הרצח אפילו כמצווה. מנהיגים, חילוניים ודתיים כאחד, אשר כינו את רבין בוגד, אכן לא לחצו על ההדק... אבל הם סללו את הדרך להתנתקות המוסרית, ובקצה הדרך הזאת עמד רוצח, ואקדח עשן בידו".
בסוף הקריאה, התלמידים מתבקשים להשוות בין שתי התפיסות. קצת רחוק ממה שניסה יערי למכור.
# # #
יערי גם מתלונן שיש קבוצות בתוך העם היהודי שספר האזרחות פשוט בחר לדלג עליהן. "רפורמים וקונסרבטיבים - הס מלהזכיר!", הוא כותב. אופס. שיטוט בין עמודי הספר מלמד שיערי פשוט לא חיפש בפרק הנכון, שכן לכל אחת מהקבוצות הללו מוקדש קטע משלה, שמסביר את תפיסת עולמה, ואפילו בצורה נאה למדי.
על פני כמה מאות מילים מספר הספר, בין השאר, כי "היהדות הקונסרבטיבית, כמו זו האורתודוקסית, מחויבת להלכה היהודית כפי שהתפרשה על ידי מורי ההלכה, אך נותנת מקום גם לגישה ביקורתית... הקונסרבטיבים רואים בעצמם חלק מהתרבות הכללית ההומניסטית והדמוקרטית, ומצדדים בחופש דת ובשוויון הלכתי לנשים". כמה שורות מתוך הקטע על היהדות הרפורמית מתארות אותה כמי ש"מבססת את היהדות על העקרונות האוניברסליים שבה" ומסבירות בין היתר ש"הרפורמים רואים חשיבות עליונה, כמו האורתודוקסים והקונסרבטיבים, במצוות שבין אדם לחברו, במוסר אישי ובצדק חברתי, אולם מתנגדים לכפייה בעניין שמירת מצוות שבין אדם למקום (לאל)".
יש מקומות שבהם יערי פשוט עושה מניפולציה עריכתית. כך, כשהוא מצטט בביקורת את השורה הקובעת: "בשנים האחרונות ישנה מגמה בקרב חילונים להתקרב למקורות היהודיים וללמוד אותם - תופעה הנקראת 'חזרה לארון הספרים היהודי'...". יערי לא אוהב את הציטוט הזה. "מזל שלא הוזכרה העגלה החילונית הריקה", הוא לועג. אלא מה? שלשורה הזאת יש המשך ישיר. "מדובר בלימוד מתוך התייחסות תרבותית והיסטורית אל הטקסטים, ולא מתוך השקפה דתית". כך קמו מרכזי לימוד חילוניים, כמו "אלול", "עלמא" ו"בינה". עגלה ריקה? לך ספר את זה לרות קלדרון שהקימה את "עלמא".
הנה עוד דוגמה לסלקטיביות בבחירת הציטוטים. "ההגדרה של 'מיהו חילוני' היא נגטיבית", מתלונן יערי וגם מביא ציטוט לאישוש דבריו. "באופן בסיסי, חילוניות היא שלילה של אמונה דתית מחייבת". האמת, צודק. למה להגיד שחילוניות היא רק שלילת האמונה הדתית ולא משהו חיובי העומד בפני עצמו? אז זהו, שממש באותו עמוד מצוטט הסופר ס. יזהר, שמציג בדיוק את העמדה הזאת. "להיות לא־דתי אפשר מתוך בוּרוּת, ומתוך עצלות ומתוך סתמיות: אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני. במה הוא חילוני? קודם כל בנטילת אחריות, ובאחריות שאין לה מקור מחוץ לו. להיות חילוני זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו".
ועוד מילה אחת על ציטוטים בספר. זוכרים את הטענה של יערי על המקורות שעליהם נשענו עורכי הספר? אז כשייצא הספר, אתם מוזמנים לחפש בו את הפרק על "דמותה הרצויה של מדינת ישראל". הרמב"ם אומנם לא מצוטט שם, אבל ח"כ ג'מאל זחאלקה מבל"ד כן. זחאלקה מלמד את ילדינו על היתרונות הגלומים במדינת כל אזרחיה, כשאחריו ועדת המעקב של ערביי ישראל ומרכז מוסאווה מלמדים אותם מה החזון הרצוי "לערבים הפלסטינים בישראל". באמת ספר קיצוני ימני וחשוך.
# # #
יש צביעות גדולה אצל כל מי שתדלקו את המהומה שפרצה כאן השבוע. אפילו קמצוץ מהמהומה הזאת לא עלה לשידור כשיצא לאור הספר הקודם שציטטתי ממנו למעלה. זה לא עוד ניסיון פוליטי לתקוף את שר החינוך, נפתלי בנט. זה מאבק על פניה של המדינה. זה קרב מאסף של אליטות ישנות - שבעבר הכתיבו פה מה נלמד ומה לא, בלי דיון ובלי ביקורת - מול הרוב הגדול של הציבור הישראלי, שמבקש משהו אחר.
הניסיון לפגוע בלגיטימציה של שר החינוך להסיט את הספינה הצדה הוא ניסיון להתנקש בהליך הדמוקרטי. הציבור הישראלי לא שולח את נבחריו לכנסת על מנת שימשיכו את מדיניותו של מי שישב לפניהם בכיסא. ואם משרד החינוך העביר עד היום מסר מבולבל בכל מה שנוגע לחזון היהודי והציוני של המדינה, כדאי שזה ישתנה וכמה שיותר מהר. אפילו אם זה למורת רוחם של זהבה גלאון ושל כמה עיתונאים.