היום, בדיוק היום, הגעתי לגיל הזה. גבר בגיל הזה קונה אופנוע חדש וגדול, לא כזה שמפצה על משהו שחסר, אלא כזה שימלא רגש שהיה פעם, כזה שבא לדגדג את התחושה ההיא: ריגוש. סכנה. גבר בגילי רוצה פתאום לעשות צניחה חופשית. אף שבגיל הזה כבר לא צריך להסתכן. אני לא צעיר, זה ברור, אבל גם לא באמת זקן. אף על פי שאני צוחק על עצמי. מתרסק על הכורסה, ומפיק צלילי "אויש". וכן, בא לי ללכת לאיחוד של מינימל קומפקט, אבל אני לא מצליח לחשוב על המוזיקה שלהם, אלא על הפקק, התור, העייפות והרעש. גבר בגילי מחפש שקט.
בגיל שלי מרגישים מאוחר מכדי לצאת מאיזה ארון, כי מה הטעם, אף אחד לא מחכה מחוצה לו, אבל זה גם מטופש להישאר בתוכו, כי כבר אין פחד מכלום. ויש מה להפסיד. זה גיל שלא מהמרים בו בגדול. מנסים לצבור. להשאיר את מה שיש.
בגיל שלי כבר לא מכירים אנשים חדשים, כי אין להם מה לחדש לי. וגם אני לא בדיוק זוכר איך עושים את זה.
בגיל הזה, שלי, אני יוצא מהצגה חדשה בתיאטרון ואומר איזה כישרון השחקנית הזאת, נו איך קוראים לה, משהו כהן, איפה היא שיחקה, ראיתי אותה בטלוויזיה, היא באמת משהו מיוחד, ואז אני מציע לחברים לשבת לשתות יין ממול, במקום שאני זוכר שנפגשתי בו עם מישהו חשוב, נו איך קוראים לו, כהן משהו. יותר מליצור אירועים חדשים אני משחזר ישנים.
בגיל שלי אני נזכר בסיפור ישן וצוחק ממנו שוב, ובאמצע הסיפור אני נתקע ולא יכול להמשיך לספר אותו מרוב צחוק. אבל עכשיו הוא סתם סיפור על מישהו שמנסה להיזכר ממה הוא צחק פעם.
זה הגיל הזה שכבר הבן שלי מביא חברה הביתה. כשאני הייתי בגילו, לא הייתה לי חברה. אני מנסה להגיד לו שייזהר, כי אני יודע שבסוף האהבה יש תהום. אני מנסה למנוע ממנו להגיע לשם, אבל אני יודע שאלה החיים שלו, והתהום היא רק בראש שלי. הבן שלי הוא אני, אבל ביותר משוכלל. הוא אני, רק לא בגיל הזה שלי.
וזה לא שבגיל שלי הכל סגור, אבל מתחילים לשמוע את חריקת דלתות ההזדמנויות שנסגרות לאט. בגיל שלי אני משחזר משפטים מהעבר. גם את זה. ואין ברירה, אז אני מטפטף לעצמי כמויות גוברות של רציונליזציה לדם. יאללה, שיהיה להם בכיף. לא רוצים אותי, שיסתדרו לבד. הפסד שלהם.
אני שוב מתלבט אם הכל מקרי בחיים, שוב מנסה לחפש משמעות. פעם ידעתי שאין, אבל לא היה לי אכפת. עכשיו אני חייב להאמין במשהו, אבל לא בדת, אז אני לוקח שיעור אצל ימימה. בשיעור הראשון אומרים שכדי לאהוב אחרים, אתה קודם כל צריך לאהוב את עצמך. אז אני קודם כל מפסיק לקחת את השיעורים. בגיל שלי, אף על פי שאני יכול לזלזל בכל הקלישאות, אני יודע שכולן נכונות.
בגיל שלי אני חושב לפני שאני עונה בן כמה אני. רגע זה 42 או 43. כשאני מכניס פרטים אישיים באינטרנט, אני צריך לגלול אחורה, על כל מיני שנות לידה מעוררות קנאה כמו 1984 ו–1991, עד שאני מוצא את שנת הלידה הזאת שלי.
בגיל שלי אני סתם נשאר בחברת סתם אנשים, כמו שנשארים מול "הכוכב הבא". רק כי לא מוצאים את השלט.
זה גיל שאני מסתכל בעיתון על אנשים מצליחים, ורואה שרוב הבכירים במשק הם בערך בגיל הזה, שלי. ואני חושב, מי נותן לגבר בגיל שלי לנהל משהו, זה חוסר אחריות. שייקחו מישהו מבוגר. ובאמת שבגיל הזה שלי, אני לא מרגיש מבוגר. אני בכלל לא מרגיש כלום עד הלילה, ואז אני הולך לישון.
מי שבעד אחינועם ניני בקרב שלה מול אריאל זילבר, כנראה שגם היה:
2. בעד "דאלאס" מול "שושלת"
3. בעד אלכסיס מול קריסטל
4. בעד שוּש מול במבה
5.בעד אמא של דודו אהרון מול החברה של דודו אהרון