בשולי החדשות, כרגיל, המכון למחקרי ביטחון לאומי קיים בשבוע שעבר כנס רב משתתפים ובו נדונו הסוגיות הביטחונית והמדיניות החשובות ביותר הנוגעות לישראל בסביבה הכה משתנה. מצער שדווקא בסוגיות הרגישות ביותר, קולה של התקשורת כמעט נדם. אין זו הפעם הראשונה. בצירוף מקרים, אותו מכון הוציא ספר עב כרס המכונה “הערכה אסטרטגית לישראל, 2015־2016". למותר לציין שגם בכך התקשורת לא עסקה מספיק, אם בכלל. נו, סוף כל סוף אין כאן פיקנטריה, לא יחסי שלטון־תקשורת כמו בפרשת הרפז, ותפיסה ממש עוינת של זמן מסך או מקום בעיתונות הכתובה רק למען הצטדקות וניקוי מצפונם של עיתונאים ובני חסותם במסדרונות השלטון, ואולי להפך. אנו כן נעסוק בשני האירועים שהוזכרו לעיל כדי להוכיח עד כמה הפער בין הרטוריקה השלטונית ומדיניות הממשלה לבין המציאות הוא עצום.
ראוי להתחיל במסקנה של “ההערכה האסטרטגית" כפי שהיא מופיעה בדברי ההסבר של העורכים: “מסקנה הנגזרת מתמונת המצב, שהיבטיה המגוונים מנותחים במאמרי הקובץ, היא שכדי להבטיח את עתידה – הן בהיבט הביטחוני והן בהיבטים המדיניים והכלכליים – על מדינת ישראל לאתר הזדמנויות בסביבתה הקרובה והרחוקה. על המאמץ לאתרן להיות אקטיבי ולהתבצע תוך מודעות למחירים שברור כי יהיו כרוכים במימוש האפשרות ליצור לישראל סביבה אזורית ובינלאומית נוחה יותר. וכל זאת, מבלי לקבל על עצמה סיכונים ביטחוניים ותוך תכנון מענה לסיכונים שגם הפשרת יחסים עתידית בינה לבין מדינות וארגונים באזור לא תבטל בהכרח".
מדיניותה של ממשלת ישראל היא מדיניות סטטית, של שב ואל תעשה. אין לממשלה כל אסטרטגיה לטווח הארוך זולת נושא השטחים, אם כי גם בסוגיה זו, לפחות למראית עין, אין הסכמה בין מרכיבי הקואליציה. לא הח"מ קובע שאין מדיניות ברורה והכל אלתור אחד גדול אלא שר בכיר בקבינט, בנט. הלה אינו השר המוערך על ידי. ההפך. אלא שקביעתו לגבי היעדר תהליך מחשבתי פורה ומעמיק בנושאי ביטחון לאומי, או כהגדרתו קיבעון מחשבתי, זו קביעה נכונה. ממשלת ישראל מתנהלת מכוח האינרציה בלי לקבוע לעצמה יעדים ברורים ברמת הדרג המדיני. למען האמת, אין זה גילוי מרעיש. בדיקה מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית תוכיח שכשל זה עובר כחוט השני לאורך השנים. ובאותה הנשימה יש להדגיש: בנט יודע לאבחן היטב את ה"מחלה" של הממשלה. הבעיה היא שהוא וחבריו מציעים “תרופה" שיש בה כדי להמיט אסון לישראל.
בנט, איילת שקד ואורי אריאל הם מכתיבי מדיניות, ונתניהו נגרר אחריהם אל תוך הבוץ הטובעני מאוד של הבידוד הבינלאומי, עם כל המשתמע מכך. פסילת האפשרות של שתי מדינות כמדיניות ממשלתית היא בעוכרי ישראל. מי שאומר זאת מפורשות הוא השר גלנט באותו כנס של המכון למחקרי ביטחון: “בעוד עשור ישבו ממערב לשבר הסורי־אפריקאי שמונה מיליון יהודים ושמונה מיליון לא יהודים. מאותו הרגע אנחנו נהפוך למיעוט יהודי באזור זה לראשונה מזה הרבה מאוד שנים... חובתנו היא לדאוג לכך שחזון שתי המדינות יתממש באזור זה". אלה דברי אלוף במיל' המכיר היטב את המצב.
המצב הביטחוני האזורי והחובה המוטלת על ישראל למצוא את הפרטנרים באזור המוכנים להילחם עמה נגד איראן ושלוחותיה מחייבים פתרון הסוגיה הפלסטינית. זו הזדמנות, ומי שלא יאמץ אותה עלול למצוא את עצמו בבעיה קשה ביותר. גם הרמטכ"ל אמר כדברים הללו באותו הכנס. סביר שהוא יודע משהו בביטחון.
מופעים בטלוויזיה של נתניהו וחבריו, נאומים פתטיים ומנטרות ישנות לא יביאו ביטחון לישראל. האם ממשלת ישראל מסוגלת ללכת בכיוון הנכון? ספק רב.
הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי