על ישראל להתכונן לעימות חזיתי עם המתנחלים ומשת"פיהם

בצד הכנס פרסם המכון מעין חוברת הפעלה ובה מבחר של הצעות לפתרון משבר הביטחון הנוכחי והעתידי. כל דובר בחר שם את האיום החביב עליו כבעיה האסטרטגית, וכנהוג בימינו, ימים של מגף ימני רודף אחרי סוטים מן הקו, הכל נאמר באותו כנס פרט לעיקר. ועד שלא ייאמר אותו משפט מפתח (פרטים בהמשך), דינם של נאומים, הצהרות ומחקרים מעין אלו לא יהיה שונה מכפל הלשון המזלגית של בנימין נתניהו.
 

הנשיא ראובן ריבלין דיבר על "דאע"ש מבית", ובכך שיחק לידי נתניהו שמזריק למשקע התודעתי הקולקטיבי את טקסי עריפת הראשים של דאע"ש ואת הפלסטינים וערביי ישראל בצוותא חדא. לידיעת כבוד הנשיא, אין שום סכנה אסטרטגית בכמה עשרות צעירים שמתגייסים לדאע"ש. זמנו של דאע"ש במזרח התיכון, כארגון, קצוב. הרעיון הדאע"שי הוא בעיה גלובלית שאין לה קשר אסטרטגי עם הבעיות שלנו. ריבלין פועל ומייצג כמעט לבדו את מדינת ישראל השפויה, וחבל שנפל בפח הזה.
 

סכנה אסטרטגית לדעת גדעון סער היא קמפיין החרם של ה־BDS. עם כל האי נעימות והנזקים הנגרמים לכלל ישראל, לא מדובר באיום אסטרטגי. מדובר במרכיב אחד, ולא מכריע במיוחד, בלחץ על ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה. גם הכנס האסטרטגי שסער השתתף בו הוא סוג של לחץ. הלחץ של ממשלי ארה"ב ואירופה הרבה יותר ברוטאלי מה־BDS. השפה אומנם דיפלומטית, אבל המעצמות דורשות מישראל בדיוק מה שדורשים מארגני החרם: קווי 67'. 
 

סער, כמו יאיר לפיד וכמו אובדי דרך נוספים, נתלים בקצות אצבעותיהם בסעודיה ובמפרציות. מדובר בתרגילי מילוט "אסטרטגיים" של יעני מדינאים פורצי דרך. סער, כמו גלעד ארדן, אופיר אקוניס, משה כחלון ושות', הוא עסקן ליכוד טיפוסי שטיפס על גבי הססמאות הקיצוניות ביותר, נתניהו סטייל, וכמוהו הוא נמנע מלומר את משפט המפתח (פרטים בהמשך). 
 

שגריר ארה"ב דן שפירו הציג תמונת מצב שמגמדת אפילו את תיאורי ה־BDS: "לישראל יש שני סטנדרטים של אכיפת חוק בגדה - אחד עבור יהודים ואחר עבור פלסטינים". בשפה מדויקת יותר, שפירו אמר אפרטהייד. זה לא איום אסטרטגי־ביטחוני, אלא איום קיומי על הזהות האנושית של אזרחי ישראל. 
 

"האיום המרכזי על ביטחונה של ישראל", טוען נפתלי בנט, "לא מגיע מצפון ולא מדרום, לא מהרקטות של חמאס וחיזבאללה, ואף לא מאיראן". לדעתו, "גם לא הקיפאון המדיני הוא האיום המרכזי, אלא הקיפאון המחשבתי מול היצירתיות של אויבינו...". בנט לא מפרט מהי היצירתיות שהוא טוען לחסרונה בטיפול בטרור הילדים ובקומנדו של חמאס, אבל המבחר שקיים בארסנל שלו די מרשים: סגר, כתר, מצור, גירוש, שלילת אזרחות, מאסרי עולם, ועדיין לא נגענו בהריסת בתים ובמעצרי מנע המוניים. 
 

בניגוד גמור לגישת בנט, גישתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט בנושא הפלסטיני אומרת לשחרר חבל. ובניגוד גמור גם לנתניהו, איזנקוט רואה בצד הסכנות בהסכם הגרעין האיראני גם "הזדמנויות". ובהזדמנות הזו הוא יצא חזיתית נגד ראש הממשלה שמסיט את הדיון מהסכנה האמיתית, חיזבאללה, לדמון הדאע"שי. שוהדא אל־ירמוכ היא חמולה ענקית שנמצאת אי שם סמוך לרמה. יש מודיעין שקושר אותם לכאורה לדאע"ש, וזו כבר סיבה מספקת כדי שנתניהו ושות' יגבו בונוס בהלה מפני דאע"ש על הגדרות.
 

בנאומו בכנס שם איזנקוט את הדברים בפרופורציות הנכונות: "איראן מנהלת מלחמה בישראל באמצעות שליחים כמו חיזבאללה, שמהווה היום את האיום החמור ביותר על ישראל". בדרך כלל, בישראל הפטליסטית, לא מתייחסים לאזהרות כאלה ברצינות. הלך הרוח האנושי בכלל הוא שבמצבים כאלה מדובר ב־OPD (OTHER PEOPLE'S DEATH), מעין גרסה ישראלית של "לנו זה לא יקרה", אלא שהמציאות שאיזנקוט הצביע עליה מחייבת הבהרה שלא נעשתה בכנס, ומסקנה שלא הוסקה בו. לטובת הקוראים הסקרנים, מצ"ב הבהרות ופירוט שאיזנקוט קימץ בו. 
 

קוראי "מעריב" יודעים החל מן השבוע הראשון לנחיתת מטוסי רוסיה בסוריה כי אספקת נשק רוסי לחיזבאללה היא עניין מוגמר. ה"תיאום" עם פוטין, שנתניהו אץ בבהילות לבשר עליו, הוא קשקוש. הפצצת שיירות נשק לחיזבאללה מסוריה היא יותר יחסי ציבור מאשר נזק של ממש. אולי הן אפילו מחזקות מוטיבציה לתקיפת ישראל. הרמטכ"ל מעריך שמהממשלה הזו לא תבוא תשועה לעם ישראל, והוא מכין עצמו ל"מלחמה רחבת היקף מול חיזבאללה". ועם המסר הזה מגיע איזנקוט לכנס המכון היישר מתרגיל תרחישי המלחמה בפיקוד צפון. 
 

אם בכנס המכון איזנקוט היה מאופק למדי, הנה ביום שלישי, במסגרת תדרוך של בכיר בצה"ל לכתבים ופרשנים צבאיים, הורחבה גזרת העימות עם הממשלה גם בעניין הסרת הסנקציות. בצה"ל לא מעריכים שהכסף "יושקע בפעילות טרור". ובכלל המספר "מאה מיליארד" שנתניהו מנופף בו הוא המצאה של הממשלה ולא הערכת מודיעין. וכדי שאזרחי ישראל לא יחשבו שסבב אש מול חיזבאללה יהיה לונה פארק של מטוסים ופגזים, הוצג שם תרחיש מאיים למדי כדי שנדע בדיוק לאן הממשלה מובילה אותנו. מעין חזרה על מצגת תרחיש כיבוש עזה שהציג הרמטכ"ל דאז בני גנץ בפני הקבינט בצוק איתן. ואם זה קורה כאן ועכשיו מול הציבור כולו, זהו איתות בוטה עד כמה המטכ"ל אינו סומך על הממשלה. 
 

המלחמה הצפויה תתחיל כמו תמיד כ"מבצע" מוגבל שיתגלגל ל"מלחמה", וכשירבו הקורבנות זו תהיה "מערכה" על גורל ישראל. כבר היינו בסרט הזה לא מעט פעמים, אז מה זה בשביל עם הנצח עוד מלחמה. השאלה היא מה יגרום לחיזבאללה לצאת במתקפה, מהו הקאזוס בלי, הצומת שבו יחליט חיזבאללה להסתער עם הראש בקיר. התשובה היחידה היא חיכוך אלים בעזה או בגדה, שיגלוש להזדהות פעילה של חיזבאללה עם האחים הפלסטינים והגנה על אל־אקצא והמקומות הקדושים בשם העולם הערבי כולו. 
 

בנאום ביום חמישי שעבר אמר נסראללה כי "אנחנו עומדים לצד אחינו המדוכאים בפלסטין", והפעלת חוליית מחבלים בידי בנו של נסראללה היא אולי סוג של פרומו. 
 

עד מלחמת ששת הימים האיום החמור ביותר על ישראל היה "מקרה הכל". החשש שכל ארצות ערב יתנפלו עלינו בו זמנית. "מקרה הכל" של היום על פי איזנקוט הוא הבערת לבנון, הגדה והרצועה בו זמנית.
 

מצב יחסי הכוחות כיום הוא כדלקמן: עם רוסיה מאחור, איראן עם לגיטימציה בינלאומית דוהרת, אש"ף בגיבוי אירופי מלא וחמאס עם גיבוי גדל והולך בעולם הערבי (חרף הקשר לאחים המוסלמים) - אין לישראל שום סיכוי לנצח מדינית במלחמת שלוש הגזרות. ברור שמבחינה צבאית צה"ל ינצח ובגדול. בהרג גדול ובהרס גדול. השאלה היא אם יש לו יכולת מנטלית לבצע הרס והרג בממדים אפוקליפטיים (צוק איתן היה פרומו מבעית למדי), והתשובה תלויה בהמשך המאבק בין צה"ל לממשלת הימין. מה גם שאחרי הניצחון (הגדול) נחזור מיד, אחרי שנקבור את מתינו, למשבצת הראשונה, שבה אנחנו נמצאים כיום מול התביעה להסדר מדיני. 
 

יכולתו של נסראללה לגרור את הגדה והרצועה למלחמה גוברת ככל שהחבל על הצוואר הפלסטיני מתהדק. זו הסיבה לכך שצה"ל מנהל נגד ממשלת נתניהו את הקרב על הקלת תנאי החיים בגדה וברצועה, ואיזנקוט תבע זאת במפגיע בנאומו בכנס המכון. הקלות מעין אלו ולחץ בינלאומי וצה"לי הם איום ישיר על מפעל ההתנחלויות. 
 

לכן תבע בנט באותו כנס "יצירתיות" מול הפלסטינים. "F־35 הוא לא תשובה לאיום של 50 לוחמי קומנדו חיזבלונים או פלסטינים" - הוא אמר שם, והוא צודק. חבריו לא היססו לפרט מה צריך לעשות: לתלוש פיסות ארץ ישראל, ציפורן אחרי ציפורן. החל מהחלת החוק על שטחי C, דרך כרסום בשטחי B וממשל צבאי בשטחי A. בשביל זה לא צריך F־35, אבל גם חטיבת הקומנדו שזה עתה הוקמה בצה"ל לא תספיק. אולי שלוש אוגדות קומנדו, כלומר עשרות אלפי ז'נדרמרים חמושים באמצעים מיוחדים עם חיפוי אווירי בפיקוד השב"כ. ותנאי מקדים: שטד קרוז ייבחר כנשיא ארה"ב ויאיים בתגמול גרעיני על פוטין וציר הרשע. 
 

אין לזה כמובן סיכוי, אבל העיסוק בתעלול המופרך מצד בנט־אנד־קומפני הזה נועד לחיזוק ציר המתנחלים בפוליטיקה ושאיבת המנדטים שזולגים לטובת אביגדור ליברמן ועשויים להילכד (שוב) בקסמו של הביבי. נתניהו, אגב, "מבחינה אסטרטגית", מצוי במצב אידיאלי. כאשר הוא אומר שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים איש לא מאמין לו, וכשהוא אומר שהוא נגד שתי מדינות לשני עמים גם אז איש לא מאמין לו. לו ולליכוד קורה מה שקרה לרפובליקנים בארה"ב. עד כדי כך פוקס־אנד־קומפני טמטמו את צאן מרעיתם, שבא אחד דונלד ותפס טרמפ על ציבור שהורגל לבולשיט הבלים תוקפני שממנו יכול כל פוליטיקאי מזדמן להמריא אל מרחבי האבסורד. והעדר ילך אחריו.
 

תא"ל דקל סקר את ממצאי המכון (בראיון ל־Ynet) לקראת הכנס ואמר כי: "הנקודה המרכזית שממנה ניתן לפתור את שאר הבעיות זה העניין הפלסטיני". וואו! עד לכאן הגיע האומץ האזרחי והאקדמי שלו ושל חבריו. 
 

במקביל לכנס פרסם המכון הערכה אסטרטגית שנתית שעסקה ב"פתרון אפשרי של הסוגיה הפלסטינית, שלפיה על ישראל ליצור מציאות של שתי מדינות גם ללא הסכמה פלסטינית למהלך הזה ולקבל את הסכמת ארה"ב וחלק ממדינות אירופה... על ישראל לסגת מ־85% מן הגדה הנמצאים כיום בשליטתה ולהותיר בידיה גושי התנחלות ומסדרון נתב"ג" (למניעת ירי טילי כתף). 
 

מדובר במחילה בשטויות. יש כאן ניסיון לשכנע את הציבור הישראלי שניתן לבצע נסיגה חד־צדדית ולקבל הסכמה של העולם והפלסטינים, וזה פשוט הטעיית הציבור. וגרוע מזה, זהו מתן פרס לממשלת הימין, שעשויה לאמץ את ההצעה בידיעה ברורה שהעולם והפלסטינים לעולם לא יקבלו אותה. אני פשוט תוהה מדוע בני אדם רציניים שאמורים לדעת לחבר אחת ועוד אחת לשתיים, לא מבינים שהם מסייעים לנתניהו. רובם, אגב, רואים בו סכנה אסטרטגית. כנראה שאחרי עשרות שנים בקופסה הביטחונית והממלכתית, רובם אינם מסוגלים לחבר אחת מתוך הקופסה שבה בילו כל חייהם, לאחת שמחוץ לקופסה. 
 

זו הסיבה לחסרונו של אותו משפט מפתח שאומר בפשטות: לחזור לגבולות 67', לנהל מו"מ על חילופי שטחים לטובת גושי ההתנחלות, להצהיר מראש על הכוונה להסיר התנחלויות ולהתכונן לעימות חזיתי עם המתנחלים ומשת"פיהם. רואים? ניתן לומר את זה והשמיים לא נפלו. גם לא למעלה ממחצית אזרחי ישראל, שבכל סקר מוכנים לשלום תמורת התנחלויות.