שיעורי המינהל הציבורי באוניברסיטה למדנו שכמו לבני אדם, גם לגופים ציבוריים יש תכונות – דנ”א, אם תרצו. הראשונה שבהן היא הרצון לשמר את עצמם בכל מחיר, האחרת – וכאן כבר מעורבים ההיסטוריה של הארגון והעומדים בראשו – היא אי־אהדה, שלא לומר שנאה של ממש, לביקורת.
קחו למשל את פרקליטות המדינה – דוגמה לגוף שאיננו מוכן בשום אופן שיבקרו אותו. כבר יותר משנה שהם נאבקים בחורמה, בים, ביבשה ובאוויר, נגד נציבות הביקורת על הפרקליטות והעומדת בראשה, השופטת המחוזית בדימוס הילה גרסטל. ברגע שהעזה הנציבות להוציא מילת ביקורת על עוולות שמכיר כל בר דעת שנתקל במערכת המשפט בישראל – הפרקליטות הדפה אותה מיד, בשיטתיות, כשהמסר הוא אחד: אותנו לא מבקרים! אנחנו בסדר גמור, ותמיד היינו.
פורסם דוח על השהיית טיפול בתיקים במשך שנים, באופן הגורם לעינוי דין? לא הבנתם, זה מתחייב מכורח הנסיבות; מתברר (מדוח אחרון, ממוסמך ומושקע) שהפרקליטות אינה מעדכנת נפגעי עבירה על זכויותיהם? שטויות, מה הקטנוניות הזאת? יידענו, רק לא רשמנו את זה בדוחות.
הנציבה ביקשה לעיין בתיקים שבהם הייתה מעורבת הפרקליטה הבכירה רות דוד, בעקבות מעורבותה בפרשת רונאל פישר? שתבקש עד מחר, מאיתנו היא לא תקבל אותם; הפרקליטות לא חקרה כראוי את פרשת דריסתו של גל בק? אז הנה, עכשיו חקרנו, והכל בסדר, וחוץ מזה איילה חסון שפרסמה את הפרשה היא צ’ילבה של משפחת הנהגת הדורסת. הנה לכם.
שיא קצפה של הפרקליטות והעומד בראשה, שי ניצן, יצא על נציבות הביקורת בעקבות חוות הדעת שטענה שהפרקליטות שינתה שלא כדין את תצהירו של ד”ר חן קוגל – שתמך, שומו שמיים, בעדותה של הרופאה המשפטית הבכירה מאיה פורמן במשפט זדורוב (שהעידה מטעם ההגנה). בהזדמנות זו גם רדפה הפרקליטות את פורמן אישית, ודרשה שלא תמונה לתפקידה.
זה לא עניינכם, אומרים בפרקליטות, וגם אם טעינו (כפי שאמר במפורש בית המשפט העליון בפס”ד זדורוב) – זכותנו לעשות מה שנרצה, הרופאים האלה עובדים אצלנו. ובכלל, נמאס לנו מכל הביקורת הזאת, ומגרסטל הצדקנית הזאת – הבה נרוץ לחסות בצל גלימתו של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין (אותו יועץ שחתר להקמת גוף הביקורת על הפרקליטות), שיגיד לנציבות רגע לפני פרישתו, “נו נו נו”. והוא אכן אמר, במסמך מתפתל, ופרש לו.
אומרים שזה שייך לדנ”א של הפרקליטות, כגוף שמעולם לא היה חשוף לביקורת אמיתית. כיון שאיננו חוקרי גנטיקה של התא, לא נותר אלא להזכיר שאיש אינו חסין מטעויות, גם לא הפרקליטות, כפי שיעידו הפרשיות שנזכרו כאן (ועוד רבות שלא נזכרו).
דווקא הפרקליטות, בבואה לעשות צדק, צריכה לשאוף לשקיפות ולניקיון באורוותיה, ואם יש שופטים בירושלים, ויש נאשמים וסנגורים, וכולם עומדים לביקורת – ראוי שתהיה ביקורת מושכלת גם על מערכת התביעה. אם יש בכל זה מסר ליועץ הנכנס מנדלבליט, הרי הוא שיטפח ויחבק בשתי ידיים את נציבות הביקורת על הפרקליטות, למען אמון הציבור במערכת המשפט.