בימים אלו נערך בז'נווה נשף מסכות שנקרא ועידה בינלאומית לשלום בסוריה. הזיה ופרודיה כאחד, שמאחוריהן מסתתר המאבק האמיתי המתחולל באזור שלנו, ואשר היריבים העיקריים בו הם איראן וסעודיה.
המאבק ביניהן מתחולל בשטח, כאשר שתיהן משתמשות בשליחים, אך גם בכוחותיהן. זירות המאבק המרכזיות הן סוריה ותימן. עבור איראן, סוריה היא החשובה ביותר (שם היא תומכת במשטר אסד והשליח שלה הוא חיזבאללה), ועבור סעודיה זירת המאבק החשובה ביותר היא תימן (שם היא תומכת במשטר הישן, בעוד האיראנים תומכים במורדים בו). זירות מאבק משניות הן לבנון, בחריין ועיראק.
מה שמאפיין את הזירות הללו הוא שבכולן יש אוכלוסייה שיעית. היכן שאין שיעים לא מתחולל מאבק בין איראן לסעודיה. כלומר במצרים, בירדן, בלוב ובמדינות צפון אפריקה, שכולן סוניות. במאבק הזה הקלפים שבידי האיראנים חזקים יותר מהקלפים שבידי סעודיה.
איראן היא מדינה הרבה יותר גדולה ואיכותית, אימפריה בעבר ואולי גם עם נשק גרעיני בעתיד. היא מייצגת בפועל את השיעים במדינות ערב, ואף שהם מהווים מיעוט קטן מול הרוב הסוני המכריע בעולם הערבי, הרי שדווקא באזורי המאבק השיעים מהווים את העדה הגדולה ביותר: בלבנון כ־%40, בעיראק למעלה מ־%50 השולטים עכשיו במדינה, בתימן כ־%40 של זרם שיעי ורוב שיעי נשלט בבחריין. רק בסוריה, שהיא הלב האסטרטגי של הסהר הפורה, יש מיעוט עלאווי, הנחשב לאחד מהזרמים השיעיים, אך הוא השולט לפי שעה במדינה.
דווקא ארצות הברית, המגנה הביטחונית של סעודיה מזה כ־80 שנה, מצויה יותר בצד האיראני מאשר הסעודי, כאשר רוסיה תומכת בבירור באיראן ולכן גם בשיעים. הסעודים, להבדיל מהאיראנים, אינם מייצגים את האסלאם הסוני ואינם יכולים לטעון שהם מייצגים אותו. הם עצמם משתייכים לזרם סוני קיצוני. מולם מתייצבים טורקיה, השואפת בעצמה להגמוניה על הסונים באזור ולה מסורת אימפריאלית מפוארת, וכלל ארגוני "האחים המוסלמים" והארגונים הסוניים הקיצוניים ביותר, כדוגמת דאע"ש ואל קאעידה. התומכים החזקים ביותר של סעודיה הם כמובן כל מדינות המפרץ העשירות, המאוימות ישירות על ידי האיראנים. אבל תומכיה הנוספים, כמו מצרים וירדן, הן מדינות עניות, כאשר מצרים עצמה מצויה במאבק אכזר משלה באחים המוסלמים שבתוכה ובדאע"ש שבסיני. מי יודע, אולי יגיע היום ומצרים תשכיר חלק מצבאה לסעודיה?
בעולם המוסלמי במזרח התיכון יש שני שסעים: השסע הסוני־שיעי והשסע הפנים סוני. הפילוג והמאבק הפנימי בתוך המחנה הסוני מחלישים אותו אל מול איראן והמחנה השיעי ומול המערב. המתחולל בסוריה ובנשף המסכות בז'נווה הוא תמונת ראי לתמונה הכוללת הזו של המתרחש במזרח התיכון. תוצאות המאבקים בשני השסעים הם שיקבעו את דמותו המדינית והתרבותית של המזרח הקרוב.
דאגתה העיקרית של ישראל היא כמובן מהתחזקות האימפריה האיראנית שבדרך ומהתחזקות כל ארגוני הג'יהאד הסוניים. אבל האם היא צריכה להכניס בפומבי (והדגש הוא על הפומביות) את הראש הבריא שלה לתוך מאבקי הדמים החולניים שבתוך האסלאם, כפי שממליצים אצלנו חדשות לבקרים תחת הססמה "לנצל הזדמנויות"? על כך בנפרד.