רק ניצחון חד וברור על ברני סנדרס באיווה היה יכול לחלץ את הילרי קלינטון מהתסמונת הפוסט-טראומטית שבה לקתה ב-־2008, כאשר הובסה על ידי ברק אובמה בהפתעה מרה המהדהדת באוזניה עד היום. יכולת השכנוע העצמי המאפיינת את הקלינטונים והתחושה המפעמת בהם שהם זהובים וראויים יותר מהזולת לכל הדברים הטובים שקורים להם, עבדה באיווה שעות נוספות, כשהיא נסמכת על פעילים רבים בשטח, עליונות ארגונית ורוח גבית חזקה מהממסד הדמוקרטי.
התיקו העיקש שבו נעולים קלינטון וברני סנדרס לא הקל על התסמונת הפוסט־טראומטית, אלא העצים אותה במידה רבה. משמעות השוויון המפתיע באיווה, היכן שאמורה הייתה לנצח ולהיכנס למרוץ האמיתי בריצה, היא שעל קלינטון להפנים ששחקנים חדשים במפלגה – צעיר אלמוני מאילינוי וקשיש סוציאליסט מוורמונט – מציעים לבוחרים תעוזה, חזון ותנופה השובים את דימיון הבוחר יותר ממי שנראית כשידור חוזר של סרט ישן באישון לילה.
קשה להמעיט מתחושות ההלם והאכזבה של קלינטון. למרות שנדמה היה כי נולדה מחדש כמועמדת אנרגטית, חיובית ושולטת בחומר, הצליחו הכוחות העוינים הצרים עליה לאייד את היתרון הקל שהיה לה על פני סנדרס. ניחוח המהפכה, ניעור הערכים הישנים והבטחתו של סנדרס לנתץ את כל מה שמקולקל ומושחת באמריקה, מסבירים את העובדה שגם מדינה לבנה וליברלית יחסית כאיווה, מייצגת אופיינית של אמריקה האמיתית, העדיפה את רוח העתיד, מחוררת ולא ברורה ככל שתהיה, על פני מה שכבר היה.
מוקדם להספיד את קלינטון ואין עדיין סיבה טובה לעשות זאת, אבל צליעתה הקשה במרוץ הראשון, וטרם שתובס כנראה בניו המפשייר, שהיא חצרו האחורית של סנדרס, מסבירה את ההלם והדמורליזציה שירדו כשמיכת עצב על הקמפיין שלה.
דרמטי לא פחות ואולי יותר הוא ניצחונו של טד קרוז במקצה הרפובליקני. קרוז הגיע לערב המכריע עם פנסים בעיניו, שובל ארוך של השמצות וקללות ואווירת לוזריות בוטה. ניצחונו בהפרש ניכר ומוצק כיווץ את דונלד טראמפ לממדיו האמיתיים, אחרי שניפח את עצמו בהבל פיו והאכיל את הביליונר הוולגרי בפרוסה עבה של עוגת מרורים. חובת ההוכחה היא כעת על טראמפ. עליו להוכיח שהוא יותר מהמועמד בעל הנימוסים הרעים והפה המלוכלך ושהוא מבין שבחירות ופוליטיקה הן יותר מלפזר נבואות נהי וחורבן. עם מרקו רוביו במקום השלישי, שנהנה מתמיכת הממסד הרפובליקני שזיהה בו את המועמד שיכול להיות שחקן קבוצה עם אוזן כרויה למאמן ולמממן שישפוך עליו כסף, טראמפ חייב לנצח או להתפוגג ולשוב למגדליו.
זאת הייתה דרמה פוליטית אמריקאית במיטבה. ארון סורקין לא יכול היה לכתוב אותה טוב יותר. מי שמזהה את הדימיון בין רוביו למאט סנטוס מ"הבית הלבן" אינו זקוק לתסריטאי מקצועי שיכתוב לו את ההמשך. לא פחות מהיצרים האישיים, המנצחים הראויים והמועמדים שהחליטו לפרוש, הייתה איווה הזדמנות להכיר בחזונם ובתפיסת עולמם של האבות המייסדים של אמריקה ושל יורשיהם ובכינונה של שיטה פוליטית מרהיבה (כאשר אינה מגעילה).
למרות שמה שהיה באיווה נקרא היוועדות בעברית, אני מעדיף טיש. דיאלוג פוליטי וקיומי נוקב בין אזרחים המתקיים ברוח טובה ובניסיון לשכנוע הדדי, שבו חותרים כולם ליעד אחד: אמריקה טובה יותר להם ולילדיהם. הדרכים שונות ולא תמיד נוחות לעיכול, אבל המנגנון מצליח לשאת את התסריטים המשונים ולשקלל אותם לשורה תחתונה ולתוצאה שאותה מתייקים וממשיכים הלאה למדינה הבאה.
בחזרה לקלינטון: נחישותה תישא אותה לדרום קרוליינה, ההתמודדות הבאה אחרי ניו המפשייר. אבל אין לי ספק שאיווה השאירה בה צלקת עמוקה של דימוי עצמי. המיילים ממשיכים לרחף מעליה כלהקת עורבים תגרנית.