שבוע באיווה, ואת המילה ״ישראל״ שמעתי שלוש פעמים. פעמיים מפיו של אותו מועמד לנשיאות, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו, ופעם אחת מפיה של מתנדבת בקמפיין של ד״ר בן קרסון, רופא בכיר, שהחליט שהוא רוצה להיות נשיא. רוביו אמר שהנשיא ברק אובמה מתקרב לאויבים כמו איראן, ונוטש ידידים כמו ישראל. המתנדבת – שמה הפרטי הילרי, שם המשפחה נרשם בפנקס בכתב בלתי ניתן לפיענוח – אמרה שקרסון יהיה הידיד הכי טוב שישראל יכולה לקוות לו.
שבוע באיווה, ולא רק את המילה ״ישראל״ מיעטתי לשמוע. גם על שאר העולם ובעיותיו מדברים יחסית מעט. אבל כאן כבר ניכר הבדל חשוב: חלק מהמועמדים הרפובליקנים, בעיקר רוביו, מקדישים לעולם תשומת לב - המועמדים הדמוקרטים מוותרים על הנושא המיותר הזה. הילרי קלינטון, בנאום ארוך ביום שישי שעבר, אמרה על העולם רק דבר אחד: יש לי ניסיון, ואני אדע מה צריך לעשות. כלומר, גם כשדיברה על העולם, היא בעצם דיברה על עצמה. ברני סנדרס, ביום ראשון, התעלם כהרגלו מהעולם. מעניין אותו לדבר על העולם רק בהקשר אחד: אני אמנע מאמריקה כניסה למלחמות מיותרות ברחבי העולם.
שבוע באיווה, ועדיין לא קל לפענח את מצב הרוח המוזר, ההפכפך, הדווקאי, שבו שרוי ציבור הבוחרים האמריקאי. דבר אחד בטוח: המחשבות על ישראל מרוכזות רק בצד אחד של המפה הפוליטית. כך, לא רק משום שהרפובליקנים אוהבים את ישראל יותר מכפי שהדמוקרטים אוהבים אותה (והם אוהבים אותה יותר), אלא גם בשל העובדה שרוב המועמדים הרפובליקנים מזהים אצל בוחריהם רצון להנהגה ודומיננטיות אמריקאית בעולם, בעוד המועמדים הדמוקרטים מזהים אצל בוחריהם עייפות ממעורבות בעולם וחוסר עניין בהנהגתו.
גם ברק אובמה נבחר לנשיאות ארצות הברית כשעניינו המרכזי הוא נושאי הפנים האמריקאיים: המשבר הכלכלי, ביטוח בריאות, הגירה, מצב השחורים. ב־2008 הביס את הרפובליקני ג׳ון מקיין, שבדומה לרוביו, עניינו המרכזי היה מדיניות החוץ. מי שמחפש להסביר את הקשיים שיש לישראל באגף השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, צריך להתחיל כל דיון רציני בזיהוי הנתון הזה: עוד לפני שהבוחרים הדמוקרטים לא אוהבים את נתניהו ומדיניותו, עוד לפני שהם חושבים על הכיבוש ועוולותיו, או על יריב לוין והצהרותיו חסרות האחריות בשאלת הנישואים המעורבים של צ׳לסי קלינטון – עוד לפני כל זה הבוחרים הדמוקרטים פשוט לא מתעניינים בשאר העולם. על כן ישראל והצורך המתמיד שלה בתשומת לב הם עבורם מטרד מייגע.
דונלד טראמפ, שקשה לומר שיש לו סדר יום אסטרטגי מנומק הנוגע למדיניות החוץ, ממשיך להבטיח לבוחרים דבר אחד: ניצחון. לא רק בבחירות. ניצחון בכל מקום. ״אנחנו ננצח בצבא, ואנחנו ננצח במסחר... אני אגיד לכם ככה: אנחנו הולכים שוב לנצח. אנחנו הולכים לנצח בכל רמה״, אמר בחמישי שעבר, כאשר דילג ביהירות על עימות המועמדים האחרון של המפלגה, וערך אירוע מתחרה, ששוב הפך אותו למוקד תשומת הלב של הערב. ״שאר העולם יפסיק לצחוק עלינו״, הבטיח בערב הקסום ההוא. דווקא את ההבטחה הזאת לא בטוח שיוכל לממש אם יהפוך לנשיא ארצות הברית.
מועמדים קופצניים פחות, רציניים יותר, מהמפלגה שלו, מנהלים ויכוח שיש בו ניואנסים: רוביו רוצה לחזק את הצבא, ראנד פול וטד קרוז רוצים לחסוך בהוצאות, גם צבאיות. רוביו רוצה לחנך את המזרח התיכון, לקרוז לא אכפת במיוחד שהערבים ישחטו אלה את אלה. מועמדי המפלגה האחרת, הדמוקרטים, מוותרים על הדיון. סרטוני התעמולה של קלינטון מראים אותה בפגישות עם ראשי מדינות, בחדר המצב, משדרת אמינות, רצינות, ניסיון, אחריות. אבל מה תעשה בתור מנהיגת העולם? לא ברור. מה יעשה יריבה, סנדרס? עוד פחות ברור. ישראל כמובן לא יכולה ולא צריכה להתערב בבחירות באמריקה, או להעדיף בגלוי מועמד כזה או אחר. אבל צריך לומר ביושר: מבחינתה, האין־דיון על מדיניות החוץ במפלגה הדמוקרטית אינו נתון פתיחה מעודד.