צריך לומר את האמת: לולא היו קטגוריות ייעודיות לנשים בטקס האוסקר – שחקנית בתפקיד ראשי ושחקנית בתפקיד משני – לא היינו רואים נשים מועמדות לפרס. באותה מידה יש לומר שאילו היו קטגוריות ייעודיות לנשים בתחומים אחרים – הבמאית, הצלמת, התסריטאית – היינו רואים את האולפנים הגדולים משקיעים בהרבה יותר סרטים שנשים מעורבות בהם. כן, זה סיפור ישן, אבל הוליווד, על פניה המנותחות, ולמרות מה שהיא רוצה שנחשוב עליה, היא הרבה יותר חתול מפלצת מילדה יפה.
אז מדוע דווקא נושא מעמד הלא־לבנים בהוליווד הוא שתפס את כותרות העיתונים השבוע, זו השנה השנייה ברציפות, ולא למשל מעמדן של נשים צלמות, שמעולם(!), בכל 88 שנות הטקס, לא היו אפילו מועמדות לאוסקר בקטגוריה זו, שלא לומר זוכות, או מעמדן של נשים במאיות, שלאורך כל ההיסטוריה רק ארבע מהן היו מועמדות בקטגוריה, ורק אחת מהן זכתה. מדוע עלבונו של ויל סמית' תפס כותרות עולמיות, ומדוע עלבונו של ספייק לי, שדברר את קולות אחיו השחורים, חזק יותר מקולותיהן של נשים שכבר שנים זועקות נגד הגבר־הזקן־הלבן ששולט בהוליווד?
התשובה, כמו בכל נושא הקשור לפטריארכיה ולפמיניזם, מורכבת, ולא רק גברים אשמים בה, אלא גם נשים, כולל ארבע נשים שעמדו בראש ההיררכיה, כמנהלות אולפני סרטים, ששימשו כמשתפות פעולה ואפשרו את המצב שמתעלם ממקומן של נשים ומיעוטים בתעשייה. אבל גם ענייני מנהלה קשורים למצב: לאקדמיה כ־6,000 חברים, יותר מ־70% מהם גברים, ויותר מ־90% מהם לבנים. כדי להתקבל לאקדמיה, חברים קיימים צריכים להמליץ עליך – אלא אם כן זכית במועמדות לאחד הפרסים, והחברות היא לכל החיים. כללים אלה מיסדו את האפליה המובנית: לא רק שגברים מצביעים לגברים, בדיוק כמו יוון שמצביעה לקפריסין בתחרות האירוויזיון, אלא שהגיל הממוצע של החברים עולה בכל שנה, ועומד עכשיו על יותר מ־60, גיל שאינו בהכרח סמן לפתיחות מחשבתית אצל גברים.
מראית העין של הוליווד, במיוחד בדרך שבה היא משתקפת בטקס האוסקר, היא מראית הכל: שקר מוחלט שמדי כמה שנים מתכסה בנוצות – כמו פרס הסרט ל"12 שנים של עבדות", פרס השחקן לטום הנקס על "פילדלפיה", פרס התסריט לדסטין לאנס בלאק על "מילק", פרס השחקנית להאלי ברי על "מונסטר בול", שבינם לבין המציאות אין ממש. להוליווד, לשחקניה ולראשיה אין עניין באמנות, ובטח לא בזכויות אדם, הם רק רוצים שנחשוב ככה, כדי להתכסות בטלית שטובה לדימוי. העניין היחיד שיש להוליווד הוא בביזנס ובשורות הפסד ורווח, וכל עוד אין להם מה להפסיד מהמצב הקיים, שום דבר לא ישתנה בו.
ולכן שני דברים מרכזיים צריכים להשתנות: ראשית, נשים מכל העולם צריכות להוכיח אחריות כלפי אחיותיהן, וללכת לראות סרטים שנשים ביימו, ולו כדי ליצור שורת רווח שתוכיח למנהלי האולפנים שנשים מסוגלות להביא קהל רב לקופות; שנית, שחקניות הוליווד המובחרות צריכות לעשות מעשה – בדיוק כמו שזוכת האוסקר ומועמדת השנה ג'ניפר לורנס עשתה, כשלראשונה הודיעה שוויתרה על תפקידים משום שלא זכתה בשכר שווה לשחקן־גבר ששיחק לצדה.
דמו בנפשכם מה היה קורה אילו בצהרי 28 בפברואר השנה נשים־שחקניות יעשו ליזיסטרטה וללא הודעה מוקדמת לא יגיעו אל השטיח האדום. דמו בנפשכם את התנגשות הטיטאנים בין מנכ"לי בתי האופנה המובילים בעולם, שמשוועים שאותן נשים ילבשו את יצירותיהם, ומנכ"לי חברות התכשיטים היוקרתיים, שעושים כסף על גבן, לבין מנהלי הוליווד, כשהם צורחים על כל שדרת מנהלי ומקבלי ההחלטות בכל תחום עשיית הסרטים, ומכריחים אותם, בכל צורה, לדאוג שנשים תזכינה למקום השווה והראוי להן בתעשייה הפלסטית הזאת.